10 Things Palestinians Can’t Do Because Of The Israeli Occupation
It affects almost all aspects of their lives.
12/29/2016 06:51 pm ET
Israeli government and some U.S. politicians are attacking the Obama administration for permitting a recent U.N. Security Council resolution that condemns Israeli settlements in the occupied Palestinian territories. Secretary of State John Kerry faced further ire on Wednesday after saying the settlements threaten prospects for peace in the region.
Yet part of the reason the administration decided to speak out forcefully about the settlements is because they are such a key feature of Israel’s occupation ― now approaching its 50th year. The occupation affects almost every aspect of Palestinians’ lives in the West Bank, the Gaza Strip and East Jerusalem.
Here’s how:
1. Palestinians can’t live free of Israeli military presence.
PETER TURNLEY/CORBIS/VCG VIA GETTY IMAGES
Israeli soldiers detain a Palestinian child following clashes in Hebron, West Bank.
When the Israel-Palestine conflict is referred to as an “occupation,” it’s not figurative — occupied Palestinian territories, specifically the West Bank and East Jerusalem, are constantly patrolled and controlled by the Israeli military. These armed soldiers have been accused of beating, detaining and torturing Palestinians.
Breaking the Silence, an organization of former Israeli soldiers who are critical of the occupation, alleged that Israel Defense Forces intentionally killed civilians during the last war in Gaza.Soldiers enforce checkpoints, blockades, curfews and other restrictions.
2. Palestinians in Gaza can’t control the flow of goods and supplies.
ANADOLU AGENCY/GETTY IMAGES
Palestinian workers in Gaza City protest the Israeli blockade of Gaza on Dec. 27, 2016.
Israel maintains a strict blockade on Gaza that allows it to control what flows in and out of the territory. Israeli officials say the blockade aims to prevent Hamas, a militant political group that took over the territory in 2007, from acquiring weapons ― but the crackdown on imports and exports alsoextends to food and medicine.
Government documents show that from 2007-2010, the Israeli military calculated the number of calories people in Gaza needed to avoid malnutrition. Critics said the calculation appears to have been used to limit the food supply in Gaza, a charge the Israeli government denied. The limited food supply in Gaza has caused price inflation.
The blockade also restricts shipments of materials, such as wood and steel, that are needed to rebuild structures like schools and hospitals leveled in past wars with Israel.In 2011,a U.N. panel ruled the blockade constituted collective punishment, a violation of international law.
3. Palestinians can’t control their access to water in the occupied territories.
ABED RAHIM KHATIB/ANADOLU AGENCY/GETTY IMAGES
A Palestinian child fills his container in anticipation of water shortages in Rafah, Gaza Strip, on Aug. 28, 2014.
Since the beginning of the military occupation in 1967, Israel has controlled access to water in the occupied Palestinian territories. The majority of the water from the area’s two main sources goes to Israeli areas. There are frequent water shortages in the West Bank and poor water quality in Gaza, according to Israeli human rights organization B’Tselem.
When the demand for water increases in summer months, settlements are prioritized, Amnesty International found. Palestinians sometimes go days or months with water shortages. Bethlehem residents say they have experienced 40 days without running water ― affecting bathing, drinking, cooking and agriculture. Palestinians often resort to storing water, which can be unsanitary, or using bottled water, which can be expensive.
4. Palestinians can’t access certain life-saving health care.
MOMEN FAIZ/GETTY IMAGES
Palestinian women organize a demonstration to demand access to early screening for breast cancer in Gaza on Oct. 12, 2015.
Due to the blockade, many hospitals in the Gaza Strip lack critical equipment and resources. For cancer treatment, which is hard to come by in Gaza, Palestinians have to request permission from Israel to travel elsewhere ― usually to Israel, where the treatment is available.Israeli officials will only grant travel permits to patients who have “urgent humanitarian and life saving cases,” a representative from the prime minister’s office told Haaretz.
Even if people are granted entry, the process can be long, expensive and bureaucratic. The situation has left many cancer-diagnosed Palestinians, including children, stuck in Gaza. Hospitals there lack resources, and Israel has bombed many of themduring past wars.
Israel has denied travel permits to Israel for hundreds of Palestinian women suffering from breast cancer this year, according to Middle East Monitor. In the first 10 months of 2016, 548 Palestinian women applied for travel permits to access breast cancer treatment — 287 were turned down for unspecified reasons, and 125 were rejected due to alleged security concerns. There are over 1,200 women suffering from breast cancerin Gaza, representing just under 20 percent of the cancer patients there.
5. Palestinians can’t live in Israeli settlements in the occupied territories.
BAZ RATNER/REUTERS
A Palestinian man passes an Israeli settlement in the West Bank on Dec. 28, 2016.
Palestinians who are not citizens of Israel are barred from living in or even visiting the settlements, according to Diana Buttu, former legal adviser to the Palestinian Liberation Organization.
The Israeli settler population has grown 21 percent between 2009 and 2015, reaching almost 600,000 people in the West Bank and East Jerusalem. Additionally, many of the roads between and around settlements are restricted to Israelis, making efficient transit difficult for Palestinians. Thousands of Palestinians’ homes have been demolished in order for these settlements to exist.
6. Most Palestinians can’t enjoy the rights of citizenship.
MUSTAFA HASSONA/ANADOLU AGENCY/GETTY IMAGES
A Palestinian woman shows her identification card at a checkpoint at the border with Egypt on Sept. 7, 2016.
Palestinians living under Israeli occupation are effectively a stateless people, who, for the most part, lack rights to citizenship in any sovereign nation.
Palestinians residing in East Jerusalem are technically eligible for citizenship, but Israel only granted citizenship to about half of Palestinian applicants from 2003 to 2013. And the application process has all but halted over the past three years, according to a Times of Israel report. Palestinian residents of Jerusalem can only vote in municipal elections.
For Palestinian residents of Gaza and the West Bank, gaining Israeli citizenship is all but impossible. It’s even difficult for Palestinians with an Israeli parent to gain citizenship. Being married to an Israeli does not grant Palestinians the right to live in Israel.
Under the Law of Return, anyone who is a non-Israeli Jew or is related to a non-Israeli Jew can be almost automatically granted citizenship. Palestinian refugees who fled Israel during the 1948 war are denied that opportunity and can’t reclaim the land and possessions they were forced to leave behind.
This is particularly important when it comes to voting rights in Israel. Israeli politicians and policies directly impact Palestinians’ lives, but without Israeli citizenship, Palestinians cannot vote in national elections. Palestinians from the occupied territories who live in Israel are only allowed to vote in municipal elections.
Meanwhile, the Palestinian Authority, a governing body that has some authority in parts of the West Bank, last held presidential elections in 2005.
7. Palestinians don’t have the same due process and civil rights as Israelis.
ISSAM RIMAWI/ANADOLU AGENCY/GETTY IMAGES
Israeli soldier prepares to strike Palestinians after they interfered with an attempt to arrest a child.
Palestinians can be imprisoned without charge for a period of up to six months under the Israeli policy of “administrative detention.” After the end of the six months, Israeli officials are allowed to renew the detention indefinitely ― a violation of international law, according to B’Tselem.
Many detained Palestinians are activists, protesters, politicians or journalists, sparking criticism from human rights groups that Israel is attempting to silence dissidents. In April, almost 700 Palestinians were under administrative detention, many loosely accused of being terrorists. Hundreds of minors were also in custody. Some detainees held under administrative detention have been tortured, according to Amnesty International.
While Israelis are required to be brought before a judge within 48 hours of being arrested, Palestinians can wait up to eight days. Palestinians are tried in military courts, while Israeli settlers living in the same territories are tried in civil Israeli courts.
At every stage of the criminal justice process, occupied Palestinians have fewer rights. Their trials can be longer, the threshold for their convictions is lower and they receive longer sentences than Israelis for similar crimes. As of 2011, the conviction rate of Palestinians in these military courts was almost 100 percent.
8. Palestinians can’t travel in, out and through occupied territories without restriction.
HAZEM BADER/AFP/GETTY IMAGES
Palestinian Muslims wait at an Israeli checkpoint in Hebron, West Bank on July 1, 2016.
Israel has implemented strict travel restrictions in and outside the occupied Palestinian territories for decades, making it difficult for Palestinians to leave, return and travel through the areas.
Military checkpoints and roadblocks are scattered throughout the West Bank and East Jerusalem, some of which have lines that can add up to five hours to Palestinians’ daily commutes. There are almost 100 permanent checkpoints, according to B’Tselem. Checkpoints have been set up on roads following terrorists attacks, but also after children threw rocks. Occupying soldiers can arbitrarily deny passage through any checkpoint, which can make working, visiting family and planning travel almost impossible. Palestinians have died at checkpoints en route to a hospital on the other side, the U.N. reports.
Entering and leaving occupied Palestinian territories is also difficult for Palestinians. The border with Egypt is rarely open and has a waiting list of 30,000 people. Passage through the northern border is up to Israeli officials’ discretion. Travel between the Gaza Strip and the West Bank is extremely difficult. Traveling through Jordan has become more restrictive this year, as more travel permits are denied. Many of the people who attempt to leave are students or people seeking medical treatment.
Entering occupied territories as a foreigner is also difficult, even for Palestinians who were born or are living abroad. U.S. citizens report that they’ve faced discrimination for attempting to travel to occupied territories, and detention and interrogation are not uncommon. It’s particularly challenging for activists and journalists to enter the territories.
9. Palestinians aren’t equally protected by labor laws.
AMMAR AWAD/REUTERS
A Palestinian worker carries wood through a construction site in an Israeli settlement in the West Bank on March 13, 2011.
In 2007, the Israeli Supreme Court passed a law allowing Palestinian workers employed by Israeli businesses the protection of Israeli labor laws. But a new regulation passed in September requires Palestinians to pay a deposit to the court upfront before suing employers for labor law violations. The expensive fees and long process makes it harder for Palestinians to challenge mistreatment. Foreign workers, many of whom are Palestinian, hold the majority of working-class and service jobs in the Israeli economy.
Palestinians working for Israeli businesses in thesettlements have experienced violations of Israeli employer standards. Human Rights Watch has documented incidents of child labor in settlement businesses as well as other abuses, like denying social benefits and paying below the minimum wage.
10. Palestinians can’t stay out late.
HAZEM BADER/AFP/GETTY IMAGES
Israeli soldier patrols an empty street following the implementation of a curfew in Hebron, West Bank, in July 2009.
The IDF has, at times, imposed curfews on Palestinians. The curfews are usually put in place on Jewish holidays, like Rosh Hashanah in October, or following clashes between Palestinians and Israeli forces.
Israeli officials justify these curfews as necessary security measures, but human rights observers like B’Tselem say curfews constitute collective punishment — a violation of international law. Curfews are often the result of protests of the occupation itself.
This list of obstacles Palestinians face as a result of the occupation is not exhaustive — there are a number of other human rights concerns and restrictions imposed on non-Israelis in the West Bank, the Gaza Strip and East Jerusalem. Human rights groups like Amnesty International, Human Rights Watch and B’Tselem have said aspects of the occupation violate or disregard international law and human rights. There is no sign Israel plans to end the occupation any time soon.
מחקר חדש חושף כי התקציב ל־2017-2018 נותן העדפה ברורה ובולטת למתגוררים בשטחים: תושבי יהודה ושומרון יקבלו הטבות ומענקי מס הגבוהים ב־24% מתושבי הנגב, ב־19% מתושבי הגליל ופי 5 מהישראלי הממוצע; ההטיה שהיתה גם בתקציבים קודמים התחדדה השנה; הנתונים לא כוללים העדפה תקציבית בולטת שניתנת לתושבי השטחים גם בתחומי החינוך והביטחון
תושב יהודה ושומרון יקבל בתקציב הקרוב (2018-2017) 1,923 שקל בשנה דרך מענקים והטבות מס - כך עולה ממחקר מרכז מאקרו לכלכלה מדינית.
לפי המחקר, שנערך על ידי מנכ"ל המרכז ד"ר רובי נתנזון יחד עם איתמר גזלה, הישראלי הממוצע יקבל רק 506 שקל בשנה דרך הטבות מס ומענקים; תושבי הנגב יקבלו 1,555 שקל בשנה; ואילו תושבי הגליל יקבלו 1,619 שקל בשנה. סכומים אלו כוללים מענקים והטבות מס בלבד, המשוייכים ספציפית לרשויות השונות, והם מגיעים בנוסף לשירותים שמקבלים התושבים.
הפער בין תושבי יהודה ושומרון לבין תושבי הגליל והנגב - אוכלוסיות שמקבלות סיוע גדול יחסית מהמדינה - לא נוצר בתקציב הנוכחי או בזה הקודם. התקציב הנוכחי שמר על ההטייה לטובת תושבי יהודה ושומרון, וכך, רק בשנה האחרונה התקבלו בממשלה שתי החלטות שהגדילו את הפער וזאת "עקב המצב הביטחוני המיוחד". החלטה אחת נגעה לכלל יישובי יהודה ושומרון, ונתנה להם מענק של 75 מיליון שקל לשלוש השנים הקרובות (עד 2018). ההחלטה השנייה הבטיחה 55 מיליון שקל, גם כן עד לשנת 2018, עבור היישוב היהודי בחברון וקריית ארבע.
ד"ר רובי נתנזוןצילום: עמוס כשדן
כך, למשל, במסגרת הסיוע בשל המצב הביטחוני הוחלט כי משרד החינוך יעביר שישה מיליון שקלים לתחומי הבינוי, החינוך הפורמלי והחינוך הבלתי פורמלי; משרד התרבות נדרש להעמיד שלושה מיליון שקלים מתקציבו למטרות שונות; ומשרד התחבורה התבקש להעביר ב־2016 לבדה עשרה מיליון שקלים לטובת שיפור תאורה בכבישים. העברות של משרדים אחרים, דוגמת הקצאה של 10 מיליון שקלים מתקציב משרד החקלאות לשם הסבת מבנים יבילים למבני קבע, מעלה את שאלת הקשר בין המשרד לתכלית הכספים. בין הסבת מבנים לבין חקלאות אין הרבה קשר, אבל לאורי אריאל שעומד בראש המשרד לבין יהודה ושומרון יש המון קשר.
מסלול עוקף שקיפות וסעיפים אבסורדים
סיבה נוספת להטייה לטובת הרשויות ביהודה ושומרון היא פעילות החטיבה להתיישבות, שכן היא למעשה מסלול עוקף של העברת כספים. כספי החטיבה להתיישבות מוטים בדרך כלל ליהודה ושומרון, וכך, לדוגמא, 33% מתקציב החטביה בשנת 2014 הועבר למרחב המרכז (הכולל את 112 יישובי יהודה ושומרון ועוד עשרה יישובים בתוך הקו הירוק). לשם השוואה, שאר תקציב החטיבה התחלק בין 418 ישובים במחוז הצפון ו־250 ישובים במחוז הדרום.
החטיבה, שישבה בממשלה הקודמת במשרד ראש הממשלה, עברה לסמכותו של אורי אריאל עם כניסתו למשרד החקלאות. באופן עקבי, תקציב החטיבה בפועל עולה על התכנון המקורי, וזאת בעיקר בשל לחצים פוליטים לאורך השנה להגדילו. בתקציב הקודם (2015-2016) פעילות החטיבה הייתה אמורה להפסק לאור ביקורת היועץ המשפטי לממשלה על השקיפות שלה, אך לבסוף היא הופיעה בתור סעיף של 100 מיליון שקל בתקציב משרד החקלאות, שענה לשם "פעולות אחרות באחריות". באותו סעיף נכתב כי יעודו לתת תמיכות מתוקף הסכמים קואליציוניים. אך אותן תמיכותהן בתחומים שאינם קשורים למשרד החקלאות, דוגמת גרעיני משימה עירוניים, השתתפות ברשות לשירות לאומי אזרחי ותמיכה במפוני גוש קטיף. בתקציב 2017־2018 מעמד החטיבה הוסדר, והיא אמורה להתחיל לפעול בשקיפות.
הסבר נוסף להטייה לטובת יהודה ושומרון הוא מענקי האיזון הניתנים על ידי משרד הפנים לרשויות המקומיות. הסיבה הרשמית למתן המענקים היא לאפשר לרשות להיות מאוזנת תקציבית ולא גרעונית, ולכן באופן טבעי עיקר הכסף הולך לרשויות המקומיות בפריפריה. למרות זאת, מהמחקר של ד"ר נתנזון וגזלה עולה כי נוסחת מענקי האיזון כוללת מקדם העדפה לרשויות ביהודה ושומרון ובקו העימות, שמקבלות מענקים גדולים יותר מרשויות אחרות עם גרעונות דומים.
אבסורד נוסף הוא התוספת שישובי יהודה ושומרון מקבלים כפיצוי על הסכמי אוסלו והקפאת הבנייה ב־2009־2010. שני הסעיפים הללו כבר מזמן לא רלבנטים, ובתקציב המדינה הקודם ניסו משרדי האוצר והפנים לשלבטלם ובכך לקצץ 16 מיליון שקלים. ההצעה לא צלחה אז את המכשול הפוליטי, וכך גם הצעה דומה עלתה ונפלה בטרם הבשילה גם בתקציב הנוכחי.
השימוש הפוליטי בהטבות המס
בנוסף למענקים הניתנים בנדיבות גדולה לרשויות ביהודה ושומרון, התושבים שם זוכים כאמור גם להטבות מס. במקור, מטרת הטבות המס היא משיכת אוכלוסיות חזקות ליישובי הפריפריה. ההטבה משקללות את מצבה הסוציו־אקונומי של הרשות, מדד פריפריאליות שלה ואת קרבתה לקו הגבול. מלבד זאת, היא חלה רק על יישובים שנמצאים מחוץ לקו אורך ורוחב התוחמים את מרכז הארץ.
בנימין נתניהו ומשה כחלוןצילום: אמיל סלמן
למרות המטרה המקורית של הטבות המס, עם השנים הפוליטקאים הסתערו עליהן והחלו לחלקן בעיקר למי שיכניס אותם לכנסת, וזאת ללא היגיון כלכלי. כך, לדוגמא, וועדת הכספים של הכנסת קבעה בשנה שעברה מתווה הטבות מס שהכניס לרשימת הזכאים, בה היו כבר כ־200 יישובים, 200 יישובים נוספים. במהלך הדיונים הסוערים התעקשו אנשי הבית היהודי לשנות את המתווה שהסתמן במטרה להכניס לתוכו את כלל יישובי יהודה ושומרון, אך התעקשות לא צלחה לאור התנגדות פקידי האוצר ויושב ראש הוועדה משה גפני. בכל זאת, לבסוף אושר מתווה המגדיל כאמור את רשימת היישובים הזכאים בכ־200, בעוד תקציב ההטבות עלה מ־850 מיליון שקל ל־1.2 מיליארד שקל בלבד. כך יצא שקיבוץ כמו קליה, למשל, הנמצא בסמוך לים המלח ובמרחק חצי שעה נסיעה מירושלים, מקבל הטבה דומה לזאת שמקבלת מעלות תרשיחא המרוחקת שעת נסיעה מחיפה ושעתיים מתל אביב.
השר אורי אריאלצילום: אריאל שרוסטר
"מסקירת הנתונים ניתן ללמוד שמאז 2009 עלתה התמיכה של המדינה ברשויות המקומיות בגדה המערבית, בהתנחלויות עצמן ובתושביהן", נכתב במחקר. "גם במקרים בהם משרד האוצר או היועץ המשפטי לממשלה מנסים להפחית את אי השוויון התקציבי, התמיכה מתגברת ולעיתים אף מוסוות".
גם בחינוך מקבלים יותר ביהודה ושומרון
המחקר של מרכז מאקרו לכלכלה מדינית, שמוצא הטיית מענקים והטבות מס בתקציב המדינה הנכנס לטובת תושבי יהודה ושומרון, עוסק רק בהטבות שניתנות באופן ייחודי לתושבי יו"ש. לכך יש להוסיף את ההשקעה של משרד החינוך באזורים אלו, דרך החינוך הממלכתי־דתי.
כך, בשל העובדה שהחינוך הממלכתי־דתי נהנה מתקציבים גדולים בהשוואה לחינוך החרדי, הערבי והממלכתי - תושבי יו"ש נהנים מהשקעה נוספת של משרד החינוך. אך למרות ההטייה הגדולה בתקציב זה, אופן חלוקת התקציב מקשה על השקיפות ומאפשר למשרד החינוך לחלק את הכסף פחות או יותר איך שהוא רוצה. למשרד האוצר שליטה מוגבלת יחסית בתקציב החינוך בהשוואה לתקציבים אחרים.
מלבד החינוך, גם נושא הביטחון לא מקבל ביטוי במחקר. למרות שבאופן טבעי הוצאות הביטחון ביו"ש גבוהות מאזורים אחרים בארץ, בשורה התחתונה הכוחות שפועלים באזור עושים זאת לא רק כדי לשמור על התושבים המקומיים. למרות זאת, חלק מהפעילות הביטחונית כוללת גם פעולות שיטור, שלעיתים עולות כסף לרשויות המקומיות בקו הירוק.
החישובים האלה לא כוללים את עשרות המיליונים שקיבלו בשבוע האחרון חברי הקולאיציה כדי לקנות את תמיכתם בתקציב. מרבית הח"כים ביקשו להקצות מיליוני שקלים כמענקים לרשויות ביו"ש שנכנסו לתקציב ברגע האחרון והופכים את הפערים לגדולים יותר.
לפני כארבע שנים הנער סמיר עוואד נורה ונהרג על ידי חיילים בעודו שוכב פצוע לאחר שנלכד בגדר תיל. התחקיר שניהל הצבא התגלה כעמוס שקרים והפרקליטות עצמה קבעה כי נכשל. למרות זאת, היא מציעה כעת לסגור את הסיפור עם עבודות שירות ומאסר על תנאי, אולי בשל הפחד מפני תיבת הפנדורה שמאיימת ההגנה לפתוח
בינואר 2013 הרגו חיילי צה"ל את הנער סמיר עוואד בכפר בודרוס שבגדה המערבית, בשמונה יריות מאחור. עוואד נרדף ונורה פעם אחר פעם, עד שנורה על ידי חיילי גדוד 71 של חטיבה 188 בעורפו ומת. שלוש שנים אחר-כך, בינואר האחרון, הוגש כתב אישום נגד היורים א' ו-ב', מפקד הכוח וחייל ביחידה, בגין "מעשה פזיזות ורשלנות", זאת בעיקר בשל מחדלי חקירה. שמותיהם של הנאשמים אסורים בפרסום.
בנובמבר דווחנו בשיחה מקומית כי התיק בדרך לעסקת טיעון ללא מאסר. ביום חמישי האחרון התקיים דיון נוסף בתיק בבית המשפט ברמלה, שם הוצגה הצעת הפשרה של פרקליטות המדינה: 3 חודשי עבודות שירות, מאסר על תנאי (קרי, ללא מאסר בפועל), ופיצוי למשפחה. זאת כדי למנוע תביעה אזרחית עתידית מצד המשפחה. ההגנה דחתה את ההצעה ודורשת כי שני החיילים לשעבר כלל לא יורשעו.
בהסכמת הצדדים השופט עמי קובו הפנה את התיק לגישור אצל נשיאת בית המשפט, עינת רון, אשר שירתה בעברה יותר מעשרים שנה בפרקליטות הצבאית. המשמעות המעשית היא כי אפסו הסיכויים לכך שהנאשמים ירצו מאסר בפועל.
הגנה מן הצדק: המקל והגזר של ההגנה מסנדל את התביעה
למרות שמדובר באישום פעוט בהתחשב בכך שמדובר בהריגת נער בירייה לעורפו, אישום פעוט שהוביל להסדר האבסורדי שמדווח כאן, ולמרות שרשויות החקירה והתביעה של צה"ל עשו לא מעט כדי להכשיל את החקירה, בכל זאת המקרה הבשיל לידי כתב אישום באופן מפתיע ולא צפוי.
בדיונים הקודמים הצהירו סנגורי החיילים כי במידה והמשפט יתנהל, הם יטענו שמדוברבאכיפה בררנית נגדם. הצעת הפשרה הנוכחית וטענה זו הן בעצם סוג של הגנת גזר ומקל: או שתסגרו את התיק ללא מאסר, או שתתמודדו בבית משפט עם הטענה כי צה"ל לא שופט חיילים שהורגים פלסטינים.
שני הסניגורים, עו"ד שלמה רכבי ועו"ד עידן פסח, שרתו בפרקליטות הצבאית. הם מכירים היטב את מערכת אכיפת החוק בצה"ל, ויש להתייחס לטענות שלהם ברצינות. הם כמובן צודקים: התיק הנוכחי מנוהל בניגוד לעשרות מקרי הרג, חלקם בנסיבות חמורות יותר מהרג סמיר עוואד, שבכולם לא הוגשו כתבי אישום. במשפט אזריה, למשל, סיפר אלוף פיקוד מרכז לשעבר, עוזי דיין, איך טייח חקירה של הרג מכוון של שלושה פועלים פלסטינים ומנע הגשת כתב אישום נגדם. את המקרים אותם תיארו הסניגורים אפשר למצוא כאן. רבים אחרים אפשר למצוא בסדרה רישיון להרוג.
תיאור העובדות: "תחקירי" צה"ל התבררו כשקר
לפי כתב האישום, באשמורת שנייה של ליל ה-15 בינואר 2013, בשעה 3:30, מיקם הגדוד מארב סמוך לגדר ההפרדה בכפר, משום שנערים נהגו להשליך עליה אבנים ולפגוע בה. הגדר, שכולה הוקמה על שטחי הכפר, מורכבת מתלתלית (תיל קוצני מלופף), גדר ראשונה, שביל עפר, וגדר נוספת (רגישה למגע) בצד המערבי. המארב הורכב משלושה זוגות חיילים, כאשר הראשון ביניהם נמצא סמוך לפרצה שהייתה מוכרת לצבא. כאן נמצא החייל ב', בגדר הראשונה בצד ה"פלסטיני". שני הצמדים האחרים התייצבו על שביל.
לאחר יותר משש שעות במארב, בשעה 10:06, התקרבו מספר נערים לגדר. הנער סמיר עוואד חצה את הפרצה המוכרת. לאחר שחצה, הצמד ששכב ליד הפרצה נחשף וחסם את דרכו של הנער חזרה. עוואד החל לברוח חזרה לכפר בנקודה צפונית מעט, ו-ב' ירה שלוש פעמים באוויר.
מכיוון שהפרצה הייתה חסומה, עוואד נאלץ לקפוץ מעל לגדר הראשונה, ונפל והסתבך בתלתלית. בשלב זה נחשף הכוח כולו והחיילים החלו במרדף. לפי כתב האישום, כאשר עוואד עוד מסובך בגדר, ב' ירה פעמיים לכיוונו דרך כוונות (כלומר: הוא כיוון עליו במדויק) ממרחק של מטרים ספורים. עוואד הצליח בכל זאת להשתחרר מהתלתלית ולברוח כשהוא כבר פצוע בירכו מהירי.
כתב האישום ממשיך ומפרט שבשלב זה ירה א' שלוש פעמים, ירייה אחת לצדו של הנער הנמלט בשטח הפלסטיני, ושתי יריות לעבר רגליו. בד בבד, ב' ירה חמישה כדורים. הפעם, לפי כתב האישום, לא דרך כוונות. אחד מהכדורים פגע בגבו של הנער ואחר בעורפו. זו הפגיעה שהובילה למותו של סמיר עוואד.
התחקירים הראשוניים של צה"ל מיד לאחר המקרה התגלו כשקריים. הכוח שפעל במקום טען בתחילה שלא השתמש באש חיה, אלא הגיב באמצעים לפיזור הפגנות נגד יידוי אבנים. אך אבנים לא יודו שם כלל. לאחר שהתברר כי הנער מת, שונתה הגרסה ונאמר שבוצע ירי הרתעתי (כזה שאינו מכוון לבני-אדם), ושהנער נפל ונחבל. אך בסוף, כאשר התברר בבדיקה הפתולוגית כי הנער נורה, שונתה הגרסה לטענה שהנער העמיד סכנה לחייהם של החיילים.
כתב אישום פעוט: מה שווים חייו של נער פלסטיני?
לפי כתב האישום, כל הירי לכיוונו של סמיר עוואד היה בניגוד לפקודות. במשתמע אפשר להבין שהטענה לסכנת חיי החיילים היא שקרית בעליל. עם זאת – למרות שבבירור מדובר בהריגה לא מוצדקת של נער, החליטו בפרקליטות מחוז מרכז לאחר כמעט שלוש שנים להגיש כתב אישום רק באשמת "מעשה פזיז ורשלני". בכתב האישום הם סיכמו: "במעשיהם האמורים עשו הנאשמים מעשה לגבי כלי ירייה שבחזקתם בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם ולגרום לו חבלה".
לטענת הפרקליטות, חקירת מצ"ח כשלה (כהרגלה) באבחנה מי משני החיילים הרודפים הוא היורה הקטלני, כי שניהם ירו אך לא ברור מי משניהם ירה בעורפו של עוואד והרג אותו. רשויות החקירה כשלו במציאת הקליעים, כך שלא ניתן להתאימם לכלי הנשק. לכן לא ניתן להאשים אף אחד מהם בירי הקטלני כי שניהם ירו בנער הפצוע, אך לא ברור מי זה שהרג אותו. על כן שניהם היו יכולים מזוכים בטענה כי החייל השני הוא זה שהרג.
למרות שהטענה המשפטית בעיקרון סבירה, קשה להניח שהיו מציעים הסדר של שלושה חודשי עבודות שירות לשני יורים אשר אינם חיילים, שהיו הורגים נער בירייה בעורפו לאחר שפצעו אותו. קשה גם להניח שרשויות החקירה שאינם מצ"ח היו נוהגים ברשלנות כזאת ולא מצליחים למצוא את הקליעים.
יתרה מכך, תיעוד של האירוע קיים ומוחזק על ידי צה"ל, שאינו מרשה לגורמים חיצוניים לצפות בו. ייתכן כי גם ניתוח רציני שלו, למשל בשיטת ארכיטקטורה פורנזית, שיש להניח שלא נעשה, יקשה לקבוע מי היורה הקטלני, אך גם יתכן שאמצעים כגון ניתוח, בדומה למה שנעשה במקרה הריגתו של נאדים נאוורה בביתוניא (שם הואשם שוטר מג"ב בהריגה), יכולים להצביע על היורה הקטלני.
בשבוע שעבר דווח כי פרקליטות המדינה גם עומדת בקרוב לחתום על הסדר טיעון עם בן דרי, שוטר מג"ב שעומד למשפט על הריגתו של הנער נאדים נאוורה, 17, בביתוניא במאי 2014. לפי ההסדר, השוטר לשעבר יואשם בגרימת מוות ברשלנות במקום הריגה. בהתאם, עונשו צפוי להיות סמלי, אולי אפילו עבודות שירות בלבד. לפי העסקה, כתב האישום יתוקן ויכתב בו כי כדור חי "השתרבב" למחסניתו של דרי, מחסנית בה היו אמורים להיות תרמילים חסרי קליע. באותו אירוע נהרג גם הנער מוחמד סלאמה, 16, והפרקליטות התעלמה מכך, התיק נסגר, וכך הרג מתועד של שני נערים הפך לעניין אגבי של חוסר תשומת לב.
שתי העסקאות הללו מראות את מה שבעצם ידוע לכל: רשויות החקירה והתביעה הישראליות אינן יכולות להתמודד עם פשעי חיילי צה"ל, בעיקר כאשר אלו הורגים נערים פלסטינים. עבודות שירות או אפילו פחות מכך שניתנות תמורת חייהם של נערים, במיעוט המקרים – החמורים שבהם – שבכלל מגיעים לדיון, הן בבחינת שיתוף פעולה במודע של הרשויות הללו בהרג של חפים מפשע והדיכוי הצבאי של האוכלוסיה הפלסטינית.
