להלן קישור לכתבה המקורית
מאת גיל גרטל |
שר החינוך עומד לקבל סמכות מוחלטת להחיל את השקפת עולמו על בתי הספר, ובכך להצר את עצמאותם של מנהלי בתי הספר ולספק לצבא מתגייסים משוללי יכולות שיקול דעת וחשיבה
השבוע יצא לדרכו חוק נוסף ממשפחת החוקים הפשיסטים, כאשר ועדת החינוך אישרה לקריאה ראשונה את התיקון לחוק חינוך ממלכתי שיזם שר החינוך נפתל בנט. התיקון מחייב את בתי הספר "לחנך לשירות משמעותי בצה"ל" ומקנה "לשר החינוך את הסמכות לאסור על אישים או ארגונים לקיים פעילות בתוך מוסד חינוכי". במילים אחרות: נגייס את בני הנוער לצבא, ונמנע מהם לפתח חשיבה ביקורתית, שעלולה לערער את נכונותם להתעמר בפלסטינים משוללי זכויות אדם.
האבסורד הוא שבדיון בוועדת החינוך, נציגי החרדים, שהם נגד גיוס, הצביעו בעד; נציגי המתנחלים שהם נגד גיוס נשים, הצביעו בעד; ונציגי מפלגות האופוזיציה הצביעו גם הם בעד (יש עתיד) או נמנעו (המחנה הציוני). רק ח"כ חנין זועבי, שהתיקון לחוק כלל אינו נוגע לקהל בוחריה, אמרה בישיבה את האמת הכואבת אודות התדרדרות מדינת ישראל, וכמובן שהורחקה מחדר הישיבות.
קיצור תולדות העריצות
כבר בדצמבר 2015 הודיע שר החינוך נפתלי בנט, בעמוד הפיסבוק שלו: "החלטתי שארגון שוברים שתיקה לא יופיעו יותר בבתי ספר". אמנם באותו הזמן לא הייתה לשר החינוך סמכות להחליט דברים כאלה, אבל הנה, שנתיים וקצת אחרי, ממשיך בנט בפעולתו, על מנת לקבל הסמכות הטוטליטרית שהוא כה חפץ בה.
הנוהל שהיה אז הותיר את האחריות להזמנת מרצים אורחים אל בתי ספר בידי המנהלים של מוסדות החינוך. חוזר המנכ"ל אמנם הדגיש את הצורך באיזון, ואת ההבדל בין "חינוך לתודעה ולמעורבות פוליטית חברתית ואזרחית" שהוא רצוי, לבין "הטפה לתפיסה פוליטית מפלגתית" שזה פסול. אבל האחריות והסמכות הייתה בידי המנהלים. אלא שנפתלי בנט לא סומך על מנהלי בתי הספר שיעמדו בהוראות הברורות והפשוטות האלה, ולכן שקד על שינוי הנוהל.
שנה מאוחר יותר, בדצמבר 2016, פורסםחוזר מנכ"ל חדש. ההוראה החדשה אוסרת על כניסת מרצים אורחים לבתי הספר, שדבריהם או מעשיהם עלולים "לערער על עצם הלגיטימיות של גופים ממלכתיים כגון צבא הגנה לישראל ובתי המשפט." גם התיקון הזה התברר כחסר ערך. ראשית משום שארגונים לזכויות אדם אינם מערערים על עצם הלגיטימיות של הממלכה, אלא על פעולות מובחנות שנעשות מטעמה. שנית, זכות ההכרעה נותרה בידי המנהלים של בתי הספר, שעליהם כאמור נפתלי בנט לא סומך.
על כן, בזמן שחלף מאז פעל נפתלי בנט לחוקק תיקון לחוק חינוך ממלכתי, הנקרא: "מניעת פעילות ארגונים הפועלים נגד מטרות החינוך ונגד צה"ל". הצעת התיקון, כפי שציטטתי לעיל, מקנה לשר החינוך סמכות חסרת תקדים, להיות פוסק יחיד, על חשבון מנהלי בתי הספר, בשאלה: מה הם התכנים האסורים להשמעה ולדיון במערכת החינוך.
חוק נגד מתגייסים חושבים
באין אופוזיציה בכנסת, נרתמו גופים אזרחיים לייצג את הדמוקרטיה ואת שפיות הדעת. האגודה לזכויות האזרח, הקליניקות למשפט באוניברסיטאות ירושלים, חיפה ותל אביב, והקואליציה לדמוקרטיה בחינוך הגישו לוועדת החינוך נייר עמדה המציג את מכשלות הצעת החוק.
המרכזית שבהם היא ששר החינוך מקבל סמכות חסרת תקדים להחיל את השקפת עולמו הפוליטית על כל המנהלים, המורים והתלמידים. זאת, בניגוד למטרת החינוך (המעוגנת גם היא בחוק חינוך ממלכתי): "לפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת".
שרי החינוך של מדינת ישראל היו כולם נציגים של מפלגות פוליטיות, אולם איש מהם לא חשב לחייב את כל מסודות החינוך לאמץ את השקפת עולמו האישית. הממלכתיות היא יסוד מרכזי בחוק החינוך בישראל, שנפתח במילים האלה: "חינוך ממלכתי פירושו חינוך הניתן מאת המדינה, ללא זיקה לגוף מפלגתי, עדתי או ארגון אחר מחוץ לממשלה".
חשש נוסף הוא העמימות שהחוק יוצר לגבי המותר והאסור, שנקבעים על פי השקפת עולמו של השר. במצב כזה, יגבר החשש אצל מנהלים ומורים לעשות מעשה חינוכי כלשהו, משום שהם עלולים שלא לקלוע לגחמותיו של השר. הפחד ישתק את המערכת, משום שהעוסקים בחינוך יעדיפו שלא לעשות דבר.
החוק הזה פסול גם מן ההיבט החינוכי. העוצמה של העמדה החברתית של כל תלמידה ותלמיד עומדת ביחס ישר ליכולת שלהם להתמודד עם טענות מנוגדות. כלומר, השקפת עולמו של אדם מתגבשת ומתחזקת ככל שהוא נדרש להסביר לעצמו ולאחרים מה הוא חושב, ומדוע. ללא עימות שכלתני שכזה, הדברים נותרים כדקלום חלול של משפטים ששמע מאחרים. משרד החינוך קבע בצדק, כי "חינוך לתודעה פוליטית ואזרחית משמעותו כי המערכת תעודד את התלמידים לצבור ידע לגבי הנעשה בזירה הציבורית בישראל, לנהל דיון בעניינים אלו ולגבש עמדות, כל אחד על פי השקפתו ובאופן מנומק". כלומר, גיבוש עמדה בנושא חברתי נשען על הרחבת היריעה הרעיונית ולא על צמצומה.
כאשר משננים באזני התלמידים, למשל, שהצבא שלנו הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, הם לכל היותר יכולים לדקלם ולחזור על היגד זה. אולם אם יובא בפניהם מקרה, אי פעם בעתיד, שבו הצבא פעל באופן שאינו מוסרי, לא יהיו בידיהם הכלים להתמודד עם הדבר. הם יחיו בשכלם בעולם של הכול או לכלום, שהוא כמובן עולם לא מציאותי. כדי שיהיו בידיהם הכלים לפרש את המציאות המורכבת, אין דרך אחרת אלא להציג בפניהם את המציאות למלוא מורכבותה.
הטיעון הפדגוגי הזה הוא כל כך עתיק, שקשה להבין כיצד לא הגיע לידיעתם של שר החינוך וחברי וועדת החינוך של הכנסת. כך כתב קומניוס כבר בשנת 1632 אודות החינוך הראוי:
שהחיה התבונית, האדם, יהיה מודרך, לא באמצעות שכלם של אחרים, אלא בשכלו שלו; לא יקרא רק את דעותיהם של אחרים ויתמסר לשננם בזיכרון, אלא יחדור בעצמו אל שורשי הדברים וירכוש את ההרגל להבנה משמעותית וגישה שימושית לדברים שלמד.
וזה בדיוק הפחד של נפתלי בנט – שנערים ונערות, שהם עתודת כוח הצבאי של ישראל, יכירו את המציאות למלוא מורכבותה, יתמודדו בבתי הספר עם הבנה משמעותית וגישה שימושית, ויהיו מסוגלים לגבש לעצמם השקפת עולם מנומקת. בנט צודק – יש באמת חשש שנערים ונערות כאלה יסרבו לקחת חלק בפשעים המוסריים שנובעים מהשליטה בכוח על הפלסטינים משוללי זכויות אדם. כל כך צודק, שכל חברי וועדת החינוך, לרבות ממפלגות האופוזיציה, נחרדו מהאפשרות, ומיהרו ליישר קו עם חוק העריצות של בנט נגד מנהלים, מורים ותלמידים חושבים.
