יום שבת, 30 ביולי 2016

אלימות מדינה יומיומית: שיא של עשור בהריסות בתים

להלן קישור למאמר המקורי

מאת  | 

יותר מ-700 בני אדם איבדו את בתיהם בשל הריסות בתים "לא חוקיים" בחצי השנה הראשונה בשטחי סי. זה אסון שהמדינה מטילה במכוון, במודע, במטרה לנשל ולגרש. ומבחינת רוב הפוליטיקאים זה בסדר גמור


כותב אורח: חגי אלעד
למעלה מחמשת אלפים בני אדם, אלפיים שש מאות ושניים מתוכם קטינים. יותר מאלף ומאה בתי מגורים. אלו המספרים של העשור האחרון, מ-2006 ועד סוף יוני השנה.
כמעט חמש מאות בני אדם, 287 מתוכם קטינים. 125 בתים. אלו המספרים של 2015.
שבע מאות וארבעים בני אדם, מחציתם קטינים. 168 בתים. אלו המספרים של השנה הנוכחית, רק מינואר ועד סוף יוני 2016.
המספרים הללו לא כוללים בתים שישראל הרסה יותר מפעם אחת. המספרים הללו לא כוללים מה שנקרא "הריסות עונשיות" – כלומר את הענישה הקולקטיבית נגד משפחות של מפגעים. המספרים הללו כוללים רק את ההריסות שישראל מבצעת בטענה הצינית שמדובר בבתים שנבנו בניגוד לחוק – במציאות שבה ישראל מבטיחה את זה שפלסטינים לא יוכלו לבנות כחוק.
הריסת בית שנבנה "שלא כחוק", צוריף, אפריל 16' (ויסאם השלמון / פלאש90)
הריסת בית שנבנה "שלא כחוק", צוריף, אפריל 16' (ויסאם השלמון / פלאש90)
אבל בעיקר, המספרים הללו כן כוללים חיים של בני אדם. חיים שישראל הורסת, בכוונת מכוון, כחלק מאסטרטגיה רחבה שמטרתה לנשל את הפלסטינים מחלקים גדולים של הגדה, למרר את חייהם עד שיבינו את הרמז ויזוזו. לרכז אותם, לסלק אותם.
מהפקיד ועד השופט
אנחנו ב"בצלם" מביאים את הנתונים הללו ואת המשמעות שלהם בפני הציבור בישראל ובפני העולם. איך ישראל שכללה לדרגת אמנות ממש את היכולת להמציא ולעשות שימוש בשלל מנגנונים פורמליסטיים, כדי לקדם את המהלך הגדול של נישול הפלסטינים בגדה ולתרץ את כל זה מנהלתית, חוקית ומשפטית. זו אלימות מדינה מאורגנת, שכל זרועות השלטון בישראל שותפות לה: מנגנוני התכנון עושים את חלקם, הצבא והמנהל האזרחי את חלקם, המתנחלים את חלקם ולקינוח באים בתי המשפט, היהלום שבכתר ההכשרה של העוול.
אי אישור תוכניות מתאר; הכרזה על שטחי אש ועל אדמות מדינה, על "שטחי ביטחון מיוחדים" (שב"מים), שמורות טבעאתרים ארכיאולוגים – כולם, בצוותא חדא, מקדמים את אותו המהלך ומספקים לו את התירוצים הנדרשים. זה לא שלטון החוק, זה נישול שיטתי ומתמשך תוך שהחוק והכף של הבולדוזר והפסיקה של בג"ץ והצו של המנהל הם כולם חלק מפעולה אחת.
מה שתיארתי כאן נשמע מזעזע. זה באמת מזעזע. יודעים מה מזעזע לא פחות? ששום דבר ממה שאמרתי לא חדש. כולם יודעים את זה וכולם מסכימים שזה אכן המצב. יש חברי כנסת שמקדמים דיונים על "קידום האכיפה נגד בנייה לא חוקית על ידי פלסטינים בשטחי סי" – אלו אנשים שהבינו שזו טכניקה שימושית לקדם את הנישול והסיפוח בפועל, והם רוצים להגביר את הקצב. ויש עוד הרבה יותר חברי כנסת שלא דחוף להם לקיים דיונים כאלו, אבל גם לא דחוף להם להשתתף בדיון על זה. אלו אנשים שנוח להם, כנראה, עם הקצב הנוכחי של הנישול: בערך חמש מאות בני אדם, מחציתם ילדים, בערך 100 בתי מגורים בשנה, לפי הממוצע של העשור האחרון. זה שיקוף די מדויק של מרביתה של הפוליטיקה ושל החברה בישראל, שממוקמת אי שם בטווח שבין תחזוקת הכיבוש לבין קידומו בקצב מוגבר.
והעולם שותק
אגב, לא רק בישראל כולם יודעים את זה ולא רק ארגוני זכויות אדם מסכימים על זה: גם בעולם, בקהילה הדיפלומטית, כולם מכירים את הנתונים וכולם מסכימים על המשמעות שלהם. בירושלים, בבריסל ובוושינגטון יודעים מה ישראל עושה בפלסטינים ויודעים מה זה אומר. אנחנו אסירי תודה על כל מאמץ שנעשה כדי לבלום את העוול הזה, אבל צריך גם לומר את הדברים כהווייתם. האם מתרחש כיום איזשהו מהלך בינלאומי משמעותי לבלום את התהליך שתיארתי כאן היום?
אם למישהו יש בכלל ספק בנוגע לכך, לתשובה השלילית – אין שום מהלך כזה – אז תראו את נתוני ההריסות של השנה: רק במחצית הראשונה של 2016 ישראל כבר הרסה יותר מאשר בכל 2015. למעשה, אלא אם תהיה הפסקה מיידית ומוחלטת של כל ההריסות הללו – והפסקה מיידית ומוחלטת של ההריסות היא הדבר ההגון היחיד שראוי לדרוש אותו – אז שנת 2016 הולכת להיות שנת שיא בהריסות, לפחות שיא של העשור האחרון. שנת השיא הקודמת בעשור האחרון הייתה 2013: ישראל הרסה אז 175 בתים. נכון לסוף יוני השנה, המספר הוא כבר 168 בתים. זה אולי החידוש היחיד של הממשלה הנוכחית, שלא המציאה כלום בהקשר הזה אלא פשוט ממשיכה מדיניות ישראלית קבועה: בטווח שבין עוד-מאותו-הדבר לבין עוד-יותר-(ועוד-יותר-מהר)-מאותו-הדבר, זו בהחלט ממשלה שמגבירה את הקצב.
חיילים הורסים צריף באזור יטא, 2016 (ויסאם השלמון / פלאש90)
חיילים הורסים צריף באזור יטא, 2016 (ויסאם השלמון / פלאש90)
התחלתי עם תיאור הנתונים העדכניים של ההריסות. אבל הרגע של הריסת הבית לא ממצה את מדיניות הנישול, כי הרגע הזה אינו כולל את כל הימים, השבועות, החודשים והשנים שקדמו לו. שנים של חיים בפחד מההריסה שאולי תגיע מחר ואולי לא, שנים של מניעת פיתוח בסיסי, אי חיבור לרשת החשמל או למים זורמים. אני מזמין את כולנו לדמיין חיים בתנאים כאלו: איך לגדל ככה משפחה ואיך לחשוב על העתיד. זה לא עניין תיאורטי: הנתונים שאיתם פתחתי מתמקדים באלפי האנשים שאיבדו את בתיהם. אבל מבעד לתילי ההריסות אנחנו צריכים גם לראות את מאות האלפים שחיים כך כבר שנות דור ויותר.
חיים בציפייה לדחפור
אנחנו מדברים כאן היום על ההריסות נגד הפלסטינים שחיים ב-60 האחוזים מהגדה שמכונים "שטחי סי" – הסדר זמני שהיה אמור לפוג כבר לפני 15 שנים, ושישראל מנצלת לקידום האינטרסים שלה. אבל זו פיקציה. בסופו של דבר מי שמושפעים הם כלהפלסטינים בגדה. מה שישראל עושה בשטחי סי משפיע על כולם: כי מי ששולט בעתודות הקרקע, באדמות החקלאיות, במרחבים לפיתוח, בכל השטח שבין הערים הפלסטיניות – מי שמונע שם פיתוח ועסוק כל העת בנישול הפלסטינים – מי ששולט בשישים האחוזים הללו, שולט במאה אחוזים מהפלסטינים.
"מרגע שהשמש זורחת ועד אחר הצהריים, אנחנו מצפים בדאגה שהם יבואו. כשעובר יום והם לא מגיעים אני נושמת לרווחה". אלו המילים של ריזקייה עבד א-רחמאן בני פאדל, תושבת ח'ירבת א-טוואיל שבבקעת הירדן. ככה היא ומשפחתה חיים: "למרות שכל יום שעובר מקרב אותי אל אחרון ימי, אני מרוצה מאוד שהיום עבר מבלי שהרסו את הבית שלי – כלומר, את הסככה הקטנה הזו, שהיא קורת גג בשבילנו".
אין לנו מה להיות מרוצים. כל יום של חוסר מעש הוא אור ירוק להמשך המדיניות הזו. מרגע שהשמש זורחת, כל יום מחדש, אם יש הריסות ואם אין הריסות, זו מדיניות אכזרית ונפשעת. אנחנו נמשיך ונעשה כמיטב יכולתנו להוסיף ולהיאבק במדיניות הזו, לתעד אותה, לספר את האמת אודותיה כאן ובכל מקום – ולקרוא לאנשים ולממשלות כאן ומסביב לעולם להתנגד לה ולהביא להפסקתה, עד לסיום הכיבוש.
חגי אלעד הוא מנכ"ל "בצלם". הדברים נאמרו במקור ביום רביעי האחרון במסגרת דיון בכנסת על הסיפוח הזוחל של שטחי סי. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

התאומות של חסן כראג'ה יוולדו כשאביהן בכלא ללא משפט

להלן קישור למאמר המקורי


אהבתם של חסן ות'מינה התגברה על החומות, המחסומים והחוקים שמנסים להפריד בין פלסטינים משני צדי הגבול. אבל אז בא צו המעצר המנהלי


כותב אורח: אמג'ד שביטה
תכירו: חסן כראג׳ה. צעיר פלסטיני מכפר ספה, אחד הכפרים הפלסטינים המנותקים מהעולם על ידי כביש האפרטהייד 443. חסן הלך לפני כשנתיים בעקבות ליבו השובב, שלא היסס לחצות את הכביש ולקפוץ מעל חומת ההפרדה (גבוהה גבוהה, אך אינה בלתי סופית), כדי לחזר אחרי ת'מינה, צעירה מקסימה, שאמנם נולדה וגרה בצד השני של הגדר, אך גם היא משתייכת לאותו עם של חסן ומדברת באותה שפה שלו. זאת ועוד: שניהם גדלו בילודתם על אותם משחקים, דקלמו את אותם השירים והתחברו אל אותם צמחי בר.
חסן ות'מינה התחתנו בחורף האחרון, מבלי לבקש מפקיד צבאי אפור תעודת כשרות לאהבתם הססגונית. הוראות השעה החשוכות, האוסרות על איחוד משפחות, מונעות מחסן (ועל מאות צעירות וצעירים פלסטינים מהשטחים הכבושים המתחתנים עם אזרחיות ואזרחי ישראל) לקבל אזרחות או אפילו היתר שהייה בישראל כדי לחיות ביחד עם שותפתו לחיים. לפי הוראה זו הוא לא יכול להיכנס לישראל, לסייר באום אלפחם, עירה של ת׳מינה, או לבקר אצל משפחתה. השניים לא יכולים לנסוע לחו״ל ביחד. אפילו לא לחוף הים. לעולם. הוא, כמו רוב הצעירים בגילו, כלוא בתוך הגדה. והיא? היא נאלצה לעזוב את הכל ולהצטרף אליו, לכלא הגדול מאחורי החומה.
חסן כראג׳ה (באדיבות המשפחה)
לך תוכיח שאתה לא בחזית העממית. ובעצם, מה רע בלהיות בחזית העממית? חסן כראג׳ה (באדיבות המשפחה)
ולמרות הכל, עברו עליהם עד לאחרונה ימים מהנים, ובסתיו הקרוב ייולדו להם שתי תאומות, ששניהם מחכים להן בכליון עיניים. אך במקביל החומה לא שכחה להם את זלזולם הגס בה, והנה מחסום צבאי אחד ניצל, בשבוע שעבר, את היתקלותו הארעית בחסן כדי לנקום בו. "ג'יב אלהויה", אמר המחסום. "אה, כראג׳ה? אתה זה שצפצפת ביחד עם אשתך על חברתי לחיים, החומה? יאללה יאללה בוא איתי". לאן? "למעצר מנהלי", ענתה מדינת החוק.
כן, המעצר של חסן כראג׳ה לא נועד להענישו על מעשה בלתי חוקי שעשה, אלא שזהו מעצר מניעתי שתכליתו למנוע ממנו לעבור בעתיד על החוק. וכך, בלי הקדמות, חסן מצא את עצמו מאחורי סורג ובריח, החל מעכשיו ולמשך שישה חודשים, מבלי להיות חשוד בשום דבר, מבלי שהיה מבוקש, מבלי להיות מעורב בשום מאורע חריג והכי הזוי – מבלי להישפט. בדובר צה"ל אומרים לשיחה מקומית שחסן נעצר "בגין פעילותו בארגון החזית העממית לשחרור פלסטין אשר על פי מידע מודיעיני חסוי יוצרת סיכון בטחוני ממשי וחמור". אבל לחסן אין הזדמנות לראות ראיות כלשהן, להתגונן, לטעון לחפותו. אגב, האם זה לא אבסורדי להוכיח חפות מחברות בארגון פוליטי לגיטימי, המהווה מרכיב מרכזי באש״ף וזוכה לתמיכה המונית בקרב העם הפלסטיני?
כך או כך, מתישהו במהלך ששת החודשים הקרובים בנותיו יפקחו את עיניהן לראשונה, מבלי שיזכו לחיבוק מאבא. חצי נחמה: הן קטנות מדי, הן בטח לא יזכרו את החוויה הקשה הזו. אבל חסן יזכור גם יזכור.
וחסן אינו לבד. המונח הכללי "מעצר מנהלי" מטשטש את פניהם ומסתיר את סיפוריהם של בני אדם שנתלשים בקלות בלתי נסבלת מחיקי משפחותיהם ומשגרות חייהם. לפי נתוניםשפרסמה עמירה הס אתמול (שלישי) בעיתון "הארץ", כיום יושבים בכלא הישראלי 651 עצירים מנהליים, וביניהם בילאל כאיד, שישב בכלא כאסיר 14 וחצי שנים וביום שחרורו הועבר למעצר מנהלי ועכשיו הוא שובת רעב, העיתונאי הפלסטיני עומר נזאל, הליצן שעובד עם ילדים הזקוקים לחינוך מיוחד, מוחמד אבו סח'א, וכן שבעה קטינים.
חסן כראג׳ה הוא חבר יקר. הוא אדם חזק. אני מכיר אותו. אני בוטח בו. הוא ישתחרר. הוא יתגבר. הוא ייצא מזה, ועוד יחזור למקומו הטבעי בקרב בני עמו המובילים מאבק לגיטימי ומבורך נגד המשך הכיבוש. ומי יישאר תקוע בבוץ הזה? החברה ששותקת ומשלימה עם הכיבוש הנפשע הנעשה בשמה. החברה הישראלית היא שתיאלץ להתמודד עם מצב שבו בנותיו של חסן לכשיגדלו ימצאו יום אחד תמונות חגיגיות מיום לידתן, שיעוררו את תהייתן: אבא, איפה היית כשבכינו בפעם הראשונה?
אמג'ד שביטה הוא איש תקשרת ופעיל פוליטי וחברתי