להלן קישור למאמר המקורי

"ברור שהם רוצים להפחיד אותנו, והם גם הצליחו"

Posted on מרץ 23, 2016 by Yossi Gurvitz

חיילי צה"ל מקבלים פלסטינים מוכים ממתנחלים, ולא שואלים שאלות מיותרות. מקרה שלא יזכה לשום תשומת לב

ב-21 בנובמבר 2015 יצא צעיר פלסטיני, ב', יחד עם ידיד, ח' – שמותיהם חסויים משום שהם קטינים – מכפרו כדי להביא אוכל לאביו של האחרון שעבד את אדמתו. השניים הינם תושבי כפר א-דיב.

בסביבות השעה 14:00, הם הגיעו אל אביו של ח' ומסרו לו את הארוחה. משם, הם פנו לחלק אחר של החלקה כדי ללקט "פרחים לבנים ריחניים שנקראים נ’רגס", כפי שיאמר אחר כך ב'. הם היו כקילומטר מברוכין כשהבחינו בשלושה רוכבי סוסים שהתקרבו אליהם. רק כשהיו סמוכים ממש, הם הבינו שמדובר באזרחים ישראלים.

שניים מן השלושה היו חמושים: האחד ברובה, השני באקדח. באיומי נשק, הם אילצו את שני הנערים לעמוד. הישראלי השלישי, מצויד באלה, החל לחבוט בהם בעוד שני האחרים מכוונים אליהם נשק. המכות נמשכו דקות ארוכות – ב' חשב שמדובר בעשר דקות שלמות. השניים לא העזו לנסות לברוח, משום שהאמינו שיירו בהם אם ינסו.

אחר כך אילצו האזרחים הישראלים את שני הנערים להסיר מעליהם את מעיליהם ונעליהם, והובילו אותם יחפים – ב' העריך את המרחק כקילומטר, והם עשו אותו כשכלי הנשק מכוונים אליהם – לעבר מגדל שמירה סמוך לברוכין. המגדל לא היה מאויש, והמתנחלים החלו להכות אותם שוב. תוך כדי ההתקפה, הגיע למקום ג’יפ צבאי.

מה עשו חיילי צה"ל, נציגי הריבון, כאשר ראו שני צעירים יחפים עומדים, נשק מכוון אליהם, ואדם מכה אותם באלה? האם הם עצרו את התוקפים, כפי שהיה עושה כל אדם שעינו איננה עיוורת וליבו איננו גס?

מה פתאום. הם לא דיברו בכלל עם האזרחים הישראלים, שעכשיו יוצאים מהסיפור הזה. החיילים קשרו את עיניהם של הצעירים בפלנלית, והחזיקו אותם בג’יפ במשך כמה שעות. אחר כך, כפי שיתאר ב', הסיעו החיילים את האנשים שהפכו לעצורים בלי שמישהו יסביר להם על מה ולמה לברוכין, שם הם הועברו לידי המשטרה. שוטר בשם שלומי השתמש בטלפון של ב' כדי להתקשר לאביו: בוא תאסוף את הבן שלך מהכניסה לברוכין. האב לא הבין במה מדובר. הוא חשד תחילה שמדובר במתיחה. בינתיים, ב' ביקש משוטר אחר שיביא לו מים. בתגובה, לדבריו, הוא חטף מכות מאחד השוטרים.

אז מה היה לנו פה: אזרחים ישראלים נטולי כל סמכות חוקית שעוצרים שני נערים, מכים אותם באיומי נשק ומפשיטים אותם חלקית מבגדיהם; חיילים שמקבלים אותם בשתיקה, בלי לשאול שאלות, ובלי לעכב את התוקפים; שוטר שמכה עציר; ושוטר אחר שמעביר את העצירים להוריהם.

רגע, על מה היה העיכוב? האם זה היה עיכוב חוקי בכלל? אם היתה סיבה לעיכוב, למה הם שוחררו? אם לא היתה לו סיבה, למה האנשים שעיכבו אותם ללא עילה לא נעצרו? למה, בעצם, הם לא נעצרו על ידי החיילים מיד, בשל התעללות? החיילים, כזכור, הגיעו למגדל השמירה כשהתקיפה של ב' היתה בעיצומה. איזה מין נציג של רשות אכיפת חוק רואה דבר כזה ועובר עליו לסדר היום?

התשובה, כמובן, היא חייל ישראלי בגדה המערבית – בתנאי שהקורבן הוא פלסטיני.

מה המטרה של כל זה? המטרה היא המטרה הקבועה: הטלת אימה על פלסטינים כדי להרגיל אותם לא להגיע לאדמות סמוך להתנחלויות, כדי שאחר כך אפשר יהיה לפלוש אליהן בקלות יחסית. מאז התקרית ב' מפחד ללכת לאדמותיו של אביו. האחרון אומר ש"ברור שהם רוצים להפחיד אותנו, שלא נגיע לאדמות שלנו". ובמקרה הזה, הוא אומר, "הם גם הצליחו".

ב' לא מתכוון להגיש תלונה במשטרה; אין לו אמון בה, ובצדק. הוא חוזר על האמירה שאנחנו שומעים שוב ושוב מפלסטינים: "כשהשופט הוא אויבך, למי תתלונן?"

מי יודע, אולי עוד כמה שנים נשמע את הסיפור מהצד השני: הסיפור של החייל שראה את הפלסטינים המוכים וחשב לעשות משהו, אבל ידע שאין טעם וההשתתפות שלו בפשע הקטן הזה אכלה אותו. האנשים שמרוויחים מהפשע הזה, כמובן, ידרשו ממנו לסתום את הפה.

תמונה אחת ממחסום חיזמא

להלן קישור למאמר המקורי

איך נסיעה שגרתית הופכת לסיוט, בחסות מערכת החקירה הישראלית 

זה התחיל בנסיעה פשוטה בתחילת ינואר 2016. זאהדה פאדי עווני תוופיק וחברו, ג׳אנם נאאל גמאל חרבי טייב, נסעו ממזרח ירושלים לא-ראם, שם משך תוופיק כסף מהבנק. בדרך חזרה, הם עצרו במחסום חיזמא. במקום נכחו מספר אנשי משטרה צבאית, מג”בניקים, ומאבטחים פרטיים.

שוטר צבאי בדק את תעודת הזהות של תוופיק ואישר לו להמשיך בנסיעה. אבל, שניות ספורות אחר כך, צעק החייל לעברו “עצור, עצור”. תוופיק בלם, והחייל הגיע אל המכונית ודרש לדעת “למה הסתכלת על הבחורה,” כשהוא מתכוון לאחת החיילות. תוופיק הכחיש שהסתכל עליה אבל החייל הורה לו בכל זאת לעצור את המכונית בצד.

נקפיא רגע את התמונה. חייל ישראלי מעכב סוחר פלסטיני במחסום כי לדעתו, האחרון עלב בחיילת – לא במעשה, לא בדיבור, אלא במבט. אפילו אם היינו מקבלים את הטענה המופרכת שדי במבט כדי לאפשר עיכוב, הרי שמי שמתלוננת איננה החיילת, המתלונן הוא חייל, שכנראה חש עצמו נפגע מפגיעה בתמותה.

זמן קצר לאחר שתוופיק וטייב עוכבו, הגיע למקום שוטר מג”ב. זה לקח מהם את תעודות הזהות והלך. הוא חזר כעבור כמה דקות, הורה לתוופיק לצאת מהמכונית, ולעיניו קרע את ספח תעודת הזהות של טייב. תוופיק דרש ממנו להזדהות,  אך השוטר סירב.

טייב שאל את השוטר מה הוא עושה, והשוטר ענה לו: "תכף תראה". הוא הודיע שהוא “צריך לפרק את הרכב”, והחל להשליך את תכולתו על הרצפה – בכלל זה שני ספרי קוראן, ניירת, ואת מושב התינוק שבמכונית. טייב ניסה בשלב זה להתקשר למשטרה, אך השוטר חטף את הטלפון מידיו.

אחרי מפגן ההתעללות הזה, הורה השוטר לשניים להשיב את הציוד למכונית. כשהם עשו זאת, פיברק השוטר דו”ח תנועה נגדם, או העמיד פנים כאילו הוא עושה זאת: הוא התקשר למשטרה, מסר את מספר הרכב, ואמר שיש להוציא להם קנס בסך 500 ש”ח “והנהג מודה”, הוא הוסיף. עד כה, ככל הידוע לנו, לא התקבל דו"ח כזה.

באופן בלתי צפוי, ירדו באותו הזמן מאוטובוס במחסום שתי אחייניות של תוופיק. הוא ניגש לשוחח איתן, ואז התנפל עליו לפי עדותו השוטר והחל להכות אותו, בין השאר באמצעות קת הרובה שלו. השוטר גרר את תוופיק אל מתקן בידוק המשאיות, שם אין מצלמות, ושם המשיך להכות אותו. לאחר מכן, על פי העדות, הוא הוציא את חבילת המזומנים שמשך תוופיק מהבנק מכיסו של תוופיק, ולקח אותה. הוא אמר לתוופיק: אם אראה אותך שוב במחסום הזה, אהרוג אותך.

ותוופיק האמין לו.

למה הרשה לעצמו שוטר מג”ב להתנהג כמו שודד דרכים? כי הוא ידע ששום דבר לא יקרה לו. הוא ידע שדרישה לצדק היא לא עניין אישי יותר, הוא לא עניין לגבר שחוזר מושפל הביתה, ושאין כמעט סיכוי שהוא ייצא למלחמה פרטית. יש לנו מערכת צדק, בתי משפט. וגם השוטר שהפך על פי החשד לשודד וגם תוופיק יודעים שכשזה מגיע לפלסטינים, היא לא קיימת אלא על הנייר.

הגשנו, מספר ימים אחרי התקרית, תלונה בשמם של תוופיק וטייב למח”ש. אבל בואו נאמר שאם יהיה כאן כתב אישום, זו תהיה הפתעה גדולה. השוטר לא פעל לבדו: יש במחסום, כאמור, עוד שוטרים, ויש שוטרים צבאיים, ויש מאבטחים פרטיים. אף אחד מהם לא התערב, למרות שטייב פנה לאחד השומרים הפרטיים ודיבר איתו. טייב התקשר פעמיים למשטרה תוך כדי האירוע; הוא קיבל את התשובה שכל ישראלי מכיר, “תבוא להגיש תלונה”. הוא דווקא הגיע, אבל בתחנה המליצו לו ללכת למח"ש.

מח”ש כבר יודעת, היא יודעת שנים, שלמשטרת ישראל יש תרבות שקר. ראש מח”ש לשעבר, הרצל שבירו, אמר את זה בעצמו. והוא לא היה הראשון: ועדת אור קבעה שבמשטרה “יש תרבות של שקר וטיוח”. ועדת אור, כזכור, התייחסה להריגתם של 13 פלסטינים-ישראלים על ידי שוטרי משטרת ישראל.

עכשיו, אומרים לנו נשמות טובות: לכו למח”ש. הם שוכחים שמח”ש סוגרת שני שליש מהתיקים בלי לערוך בהם שום פעולת חקירה, וששיעור ההצלחה שלה בתיקים שהיא טורחת לבדוק לא מעודד.

אבל שימו לב: אתם משלמים את המשכורת של השוטר מחיזמא. אתם אחראים עליו. כשמח”ש תגנוז את התיק שלו, היא תעשה את זה בהסכמתכם. בהסכמתכם שבשתיקה, בהסכמתכם בחוסר ידיעה – אבל בהסכמתכם. אתם האזרחים, אתם בעלי הבית. המצב הזה מזעזע אתכם? קומו ועשו משהו; למשל, הציפו את תיבת הדואר של מח"ש במכתבים ששואלים על הנושא (הכתובת שלהם היא ת.ד. 45208, רח' הרטום 8, הר חוצבים, ירושלים 91450), או שתפנו לחבר כנסת מהמפלגה שלה הצבעתם ושאלו אותו האם הוא חש בטוח כששוטר שמבצע מה שהוא לכל דבר ועניין שוד ממשיך ללבוש מדים. אם יש משהו שמרתיע את מח"ש, זו חשיפה ציבורית.

ובכן, אתם הציבור.

להלן קישור לכתבה המקורית

2015: שיא בן חמש שנים במספר האסירים הפלסטינים

מאת יעל מרום | 6.3.2016

בסוף דצמבר 2015 מתוך מעל לששת אלפים האסירים הפלסטינים שהוחזקו בבתי הכלא של שב"ס מעל ל-400 היו קטינים ו-46 נשים. 584 מהאסירים הוחזקו במעצר מנהלי, ביניהם גם מספר קטינים, עיתונאים וליצן אחד

על פי נתוני שב"ס נכון לסוף ינואר 2016 הוחזקו בבתי הכלא של הארגון 6,072 פלסטינים שהוגדרו על-ידי ישראל כאסירים "ביטחוניים". זהו המספר הגבוה ביותר של אסירים פלסטינים מאז סוף יולי 2010, והמשך ישיר למגמת העליה במספר האסירים במהלך השנה הקודמת עליה דיווח ארגון "בצלם" לאחרונה.

בין האסירים 398 קטינים – מהם שניים במעצר מנהלי, 108 בגילאים 14 עד 16 ושניים מתחת לגיל 14. מתוך 46 הנשים שמוחזקות בבתי הכלא הישראלים שמונה הן קטינות – המספר הגבוה ביותר של קטינות במאסר לפחות מאז אוגוסט 2008 – וארבע מהן בגילאי 14 עד 16. שתיים מהנשים מוחזקות במעצר מנהלי.

נכון לסוף ינואר 2016 החזיקה ישראל 568 עצירים מנהליים, ביניהם ליצן אחד, שני קטינים ושתי נשים. מדובר באנשים שלא יודעים במה הם הואשמו ושלא הוצגו ראיות או הוכחה אשמתם בדבר. אנשים אלו נכלאו לאחר שנציגי מערכת הביטחון הצליחה לשכנע את בית המשפט שיסמוך עליהם שהראיות החסויות שבידיהם מספיקות כדי לכלוא אדם ללא משפט. במדינה שלנו לא מדובר במשימת שכנוע מורכבת במיוחד כשמדובר בפלסטינים.

> ליצן במעצר מנהלי: "אני מנסה לשמח את האסירים האחרים"

קרקס במעצר מנהלי. הליצן מוחמד אבו סח'א (באדיבות קרקס פלסטין)

גל אלימות ומעצרים

ארגון "בצלם" פרסם לאחרונה את נתוני שב"ס שהועברו אליו לסיכום שנת 2015. המגמה של סוף השנה, מאז התלקחות העימותים והאלימות, ברורה. בשלושת החודשים האחרונים של 2015, במקביל לעליה ברמת האלימות, חלה עלייה ניכרת במספר האסירים הפלסטינים שישראל מחזיקה. מסוף ספטמבר עד לסוף דצמבר עלה מספרם של האסירים הפלסטינים ב-822 (עלייה של 15.6%). בנוסף, מסוף ספטמבר ועד סוף דצמבר עלה מספר העצירים המנהליים ב-269, עלייה של 85.4% תוך שלושה חודשים.

שנת 2015 הסתיימה כשבכלא הישראלי מוחזקים 6,066 אסירים שהוגדרו על-ידי ישראל כאסירים "ביטחוניים". בין האסירים היו 422 קטינים, ו-44 נשים, ואי אפשר בלי 584 עצורים מנהליים ללא משפט בהם גם שישה קטינים, שלוש נשים, ומספר עיתונאים. כל המספרים הללו אינם כוללים את מאות הפלסטינים המוחזקים בכלא בעילה של "שהייה בלתי חוקית". על פי הנתונים, בכל רגע נתון במהלך שנת 2015 מעל 40 אחוזים מהאסירים שהחוזקו בבתי הכלא של שירות בתי הסוהר היו אסירים פלסטינים. בסוף דצמבר עלה השיעור שלהם אף ל-44 אחוזים.

> תמה שביתת הרעב: מוחמד אלקיק ישוחרר ממעצר מנהלי, אבל לא ממש ניצח

הפגנת סולידריות בשכם עם שובת הרעב העיתונאי מחמד אלקיק. 31 דצמבר 2015 (אחמד אל-באז/אקטיבסטילס)

הנוהג של ישראל להחזיק מספרים עצומים של פלסטינים תחת מעצר מנהלי, שהשימוש בו אמור להיעשות במקרים חריגים ונדירים בתחום "הפצצה המתקתקת", גבר במהלך השנה. כאשר בסוף דצמבר 2015 הוחזקו, כאמור, 584 עצירים מנהליים, שהם המספר הגבוה ביותר של עצירים מנהליים מאז ספטמבר 2008 והיוו כמעט עשרה אחוזים מכלל הפלסטינים הכלואים.

שנת 2015 החזירה, לראשונה מאז דצמבר 2011, לשורת העצירים המנהליים גם את הקטינים. באוקטובר 2015 הוחזקו ארבעה קטינים במעצר מנהלי, ובסוף דצמבר צמח מספרם לשישה. כל הקטינים שהוחזקו במעצר מנהלי היו בגילאים שבין 16 ל-18 וצווי המעצר שהוצאו להם היו לתקופה של עד שלושה חודשים, אך במעצר מנהלי כמו מעצר מנהלי ניתן להאריך את תקופת המעצר שלהם שוב ושוב ללא הגבלת זמן. מספר הקטינים שהחזקו במעצר מנהלי בסוף 2015 היה הגבוה ביותר מאז סוף פברואר 2009.

מספר הקטינים הפלסטינים שנמצאו בבתי הכלא הישראלים נכון לסוף דצמבר 2015 היה הגבוה ביותר מאז 2008 ועמד על 422. מתוכם ארבעה היו קטינים מתחת לגיל 14, ועוד 116 בין הגילאים 14 ל-16. מספר הנשים הכלואות כמעט והוכפל בין סוף ספטמבר – אז היו הוחזקו במשמורת השב"ס 23 נשים, לסוף דצמבר – אז הוחזקו 44 נשים, המספר הגבוה ביותר של נשים פלסטיניות כלואות מאז סוף ספטמבר 2009.

מאז כיבוש השטחים בשנת 1967 כלאה מערכת המשפט הצבאית מעל לשמונה מאות אלף פלסטינים, כשאחוז ההרשעה עומד על כ-99. אין כמעט בית פלסטיני שלא יצא ממנו אסיר. מה שאמור להיות מנגנון שפועל למען הצדק, הוא בפועל אחד המנגנונים המרכזיים ביותר לשימור הכיבוש והדיכוי של מיליוני הפלסטינים תחת כיבוש.

> חסרות מעמד: הנשים שאין להן מה לחגוג ביום האישה

מעצר של ילד בירושלים המזרחית. אילוסטרציה. (טס שפלן/אקטיבסטילס)