גירוש הכפר ג'ורה במחמת השחרור

מסמך מדהים שמראה שלא תמיד הערבים ברחו
השיח יאסין היה מהכפר הזה

מודעה שפטרסמה על הכיבווש ב 1968

ועדת החינוך אישרה את חוק עריצות שר החינוך בנט

להלן קישור לכתבה המקורית

מאת גיל גרטל | 16.2.2018

שר החינוך עומד לקבל סמכות מוחלטת להחיל את השקפת עולמו על בתי הספר, ובכך להצר את עצמאותם של מנהלי בתי הספר ולספק לצבא מתגייסים משוללי יכולות שיקול דעת וחשיבה

השבוע יצא לדרכו חוק נוסף ממשפחת החוקים הפשיסטים, כאשר ועדת החינוך אישרה לקריאה ראשונה את התיקון לחוק חינוך ממלכתי שיזם שר החינוך נפתל בנט. התיקון מחייב את בתי הספר "לחנך לשירות משמעותי בצה"ל" ומקנה "לשר החינוך את הסמכות לאסור על אישים או ארגונים לקיים פעילות בתוך מוסד חינוכי". במילים אחרות: נגייס את בני הנוער לצבא, ונמנע מהם לפתח חשיבה ביקורתית, שעלולה לערער את נכונותם להתעמר בפלסטינים משוללי זכויות אדם.

האבסורד הוא שבדיון בוועדת החינוך, נציגי החרדים, שהם נגד גיוס, הצביעו בעד; נציגי המתנחלים שהם נגד גיוס נשים, הצביעו בעד; ונציגי מפלגות האופוזיציה הצביעו גם הם בעד (יש עתיד) או נמנעו (המחנה הציוני). רק ח"כ חנין זועבי, שהתיקון לחוק כלל אינו נוגע לקהל בוחריה, אמרה בישיבה את האמת הכואבת אודות התדרדרות מדינת ישראל, וכמובן שהורחקה מחדר הישיבות.

קיצור תולדות העריצות

כבר בדצמבר 2015 הודיע שר החינוך נפתלי בנט, בעמוד הפיסבוק שלו: "החלטתי שארגון שוברים שתיקה לא יופיעו יותר בבתי ספר". אמנם באותו הזמן לא הייתה לשר החינוך סמכות להחליט דברים כאלה, אבל הנה, שנתיים וקצת אחרי, ממשיך בנט בפעולתו, על מנת לקבל הסמכות הטוטליטרית שהוא כה חפץ בה.

הנוהל שהיה אז הותיר את האחריות להזמנת מרצים אורחים אל בתי ספר בידי המנהלים של מוסדות החינוך. חוזר המנכ"ל אמנם הדגיש את הצורך באיזון, ואת ההבדל בין "חינוך לתודעה ולמעורבות פוליטית חברתית ואזרחית" שהוא רצוי, לבין "הטפה לתפיסה פוליטית מפלגתית" שזה פסול. אבל האחריות והסמכות הייתה בידי המנהלים. אלא שנפתלי בנט לא סומך על מנהלי בתי הספר שיעמדו בהוראות הברורות והפשוטות האלה, ולכן שקד על שינוי הנוהל.

שנה מאוחר יותר, בדצמבר 2016, פורסםחוזר מנכ"ל חדש. ההוראה החדשה אוסרת על כניסת מרצים אורחים לבתי הספר, שדבריהם או מעשיהם עלולים "לערער על עצם הלגיטימיות של גופים ממלכתיים כגון צבא הגנה לישראל ובתי המשפט." גם התיקון הזה התברר כחסר ערך. ראשית משום שארגונים לזכויות אדם אינם מערערים על עצם הלגיטימיות של הממלכה, אלא על פעולות מובחנות שנעשות מטעמה. שנית, זכות ההכרעה נותרה בידי המנהלים של בתי הספר, שעליהם כאמור נפתלי בנט לא סומך.

על כן, בזמן שחלף מאז פעל נפתלי בנט לחוקק תיקון לחוק חינוך ממלכתי, הנקרא: "מניעת פעילות ארגונים הפועלים נגד מטרות החינוך ונגד צה"ל". הצעת התיקון, כפי שציטטתי לעיל, מקנה לשר החינוך סמכות חסרת תקדים, להיות פוסק יחיד, על חשבון מנהלי בתי הספר, בשאלה: מה הם התכנים האסורים להשמעה ולדיון במערכת החינוך.

חוק נגד מתגייסים חושבים

באין אופוזיציה בכנסת, נרתמו גופים אזרחיים לייצג את הדמוקרטיה ואת שפיות הדעת. האגודה לזכויות האזרח, הקליניקות למשפט באוניברסיטאות ירושלים, חיפה ותל אביב, והקואליציה לדמוקרטיה בחינוך הגישו לוועדת החינוך נייר עמדה המציג את מכשלות הצעת החוק.

המרכזית שבהם היא ששר החינוך מקבל סמכות חסרת תקדים להחיל את השקפת עולמו הפוליטית על כל המנהלים, המורים והתלמידים. זאת, בניגוד למטרת החינוך (המעוגנת גם היא בחוק חינוך ממלכתי): "לפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת".

שרי החינוך של מדינת ישראל היו כולם נציגים של מפלגות פוליטיות, אולם איש מהם לא חשב לחייב את כל מסודות החינוך לאמץ את השקפת עולמו האישית. הממלכתיות היא יסוד מרכזי בחוק החינוך בישראל, שנפתח במילים האלה: "חינוך ממלכתי פירושו חינוך הניתן מאת המדינה, ללא זיקה לגוף מפלגתי, עדתי או ארגון אחר מחוץ לממשלה".

חשש נוסף הוא העמימות שהחוק יוצר לגבי המותר והאסור, שנקבעים על פי השקפת עולמו של השר. במצב כזה, יגבר החשש אצל מנהלים ומורים לעשות מעשה חינוכי כלשהו, משום שהם עלולים שלא לקלוע לגחמותיו של השר. הפחד ישתק את המערכת, משום שהעוסקים בחינוך יעדיפו שלא לעשות דבר.

החוק הזה פסול גם מן ההיבט החינוכי. העוצמה של העמדה החברתית של כל תלמידה ותלמיד עומדת ביחס ישר ליכולת שלהם להתמודד עם טענות מנוגדות. כלומר, השקפת עולמו של אדם מתגבשת ומתחזקת ככל שהוא נדרש להסביר לעצמו ולאחרים מה הוא חושב, ומדוע. ללא עימות שכלתני שכזה, הדברים נותרים כדקלום חלול של משפטים ששמע מאחרים. משרד החינוך קבע בצדק, כי "חינוך לתודעה פוליטית ואזרחית משמעותו כי המערכת תעודד את התלמידים לצבור ידע לגבי הנעשה בזירה הציבורית בישראל, לנהל דיון בעניינים אלו ולגבש עמדות, כל אחד על פי השקפתו ובאופן מנומק". כלומר, גיבוש עמדה בנושא חברתי נשען על הרחבת היריעה הרעיונית ולא על צמצומה.

כאשר משננים באזני התלמידים, למשל, שהצבא שלנו הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, הם לכל היותר יכולים לדקלם ולחזור על היגד זה. אולם אם יובא בפניהם מקרה, אי פעם בעתיד, שבו הצבא פעל באופן שאינו מוסרי, לא יהיו בידיהם הכלים להתמודד עם הדבר. הם יחיו בשכלם בעולם של הכול או לכלום, שהוא כמובן עולם לא מציאותי. כדי שיהיו בידיהם הכלים לפרש את המציאות המורכבת, אין דרך אחרת אלא להציג בפניהם את המציאות למלוא מורכבותה.

הטיעון הפדגוגי הזה הוא כל כך עתיק, שקשה להבין כיצד לא הגיע לידיעתם של שר החינוך וחברי וועדת החינוך של הכנסת. כך כתב קומניוס כבר בשנת 1632 אודות החינוך הראוי:

שהחיה התבונית, האדם, יהיה מודרך, לא באמצעות שכלם של אחרים, אלא בשכלו שלו; לא יקרא רק את דעותיהם של אחרים ויתמסר לשננם בזיכרון, אלא יחדור בעצמו אל שורשי הדברים וירכוש את ההרגל להבנה משמעותית וגישה שימושית לדברים שלמד.

וזה בדיוק הפחד של נפתלי בנט – שנערים ונערות, שהם עתודת כוח הצבאי של ישראל, יכירו את המציאות למלוא מורכבותה, יתמודדו בבתי הספר עם הבנה משמעותית וגישה שימושית, ויהיו מסוגלים לגבש לעצמם השקפת עולם מנומקת. בנט צודק – יש באמת חשש שנערים ונערות כאלה יסרבו לקחת חלק בפשעים המוסריים שנובעים מהשליטה בכוח על הפלסטינים משוללי זכויות אדם. כל כך צודק, שכל חברי וועדת החינוך, לרבות ממפלגות האופוזיציה, נחרדו מהאפשרות, ומיהרו ליישר קו עם חוק העריצות של בנט נגד מנהלים, מורים ותלמידים חושבים.

תיעוד: אם יש ספק - אין ספק. כך נעצרים ילדים פלסטינים בחברון

להלן קישור לכתבה המקורית

מאת יעל מרום | 14.2.2018

חברון, סוף ינואר. לילה. חיילים מזהים ילדים שזורקים אבנים ליד ההתנחלות קרית ארבע, אבל הם לא מזהים מיהם בדיוק הילדים. מה עושים? עוצרים ילדים פלסטינים גנריים שנמצאים בסביבה. צפו

ב"בצלם" נתנו לסרטון הזה את הכותרת "שגרת כיבוש". אבל לא אמור להיות שום דבר שגרתי בילדים שנעצרים למשך שעות רק בגלל שהם הילדים הפלסטינים הגנריים שהיו באזור כאשר נזרקו שם אבנים.

האירוע שתועד בסרטון התרחש ביום האחרון של חודש ינואר בחברון, בשכונת אל חריקה הצמודה להתנחלות קרית ארבע. חיילים מזהים ילדים שזורקים אבנים באזור גדר ההתנחלות, אבל הם לא מזהים מיהם בדיוק הילדים. הם מבחינים בשני אחים בני 12,ו-13 ששהו באזור וניגשים אליהם במטרה לעצור אותם.

בתיעוד קר הרוח של מתנדבת "בצלם" שהגיע לידי שיחה מקומית נראים החיילים כשהם מנסים להחליט האם הילדים הצנומים שהם עומדים לעצור עכשיו הם אכן הילדים שיידו עליהם אבנים. שוב ושוב הם שואלים את החיילים עליהם נזרקו האבנים אם הם בטוחים, והחיילים עונים שוב ושוב שהם לא ראו במדויק, שהם לא זיהו את פני הילדים, אבל למרות כל התהיות מחליט בסוף המפקד בשטח לעכב אותם וכשמגיע הקצין הם סוגרים עניין ומחליטים שאם יש ספק אין ספק – אבל לרעת הילדים, ולוקחים אותם. ילדים פלסטינים, הם בטח אשמים.

במהלך התקרית מנסה דודם של הילדים ששהה במקום לנהל דיאלוג עם החיילים ולשכנע אותם בערבית, אותה אף אחד מהחיילים אינו מבין, שהם תפסו את הילדים הלא נכונים. החיילים ממשיכים לדבר אליו בעברית. הדבר היחיד שהם מכירים בערבית זה "ג'יב אל הוויה" ו"שו איסמכּ?".

"אף אחד פה לא מבין ערבית?", תמה בסוף הדוד בייאוש בערבית. "תיכף יבוא המפקד", עונה לו החייל בעברית.

לאורך כל האירוע החיילים מודעים היטב לנוכחות המצלמה. בשלב מסוים אחד מבקש בקול רם לתת לצלמת העקשנית נבוט, וחברו עונה לו "לא אחי, אתה לא יכול לתת לה נגחה".

בסוף הפוסט הבאנו בכתב את התסריט המלא של המחזה שאף כותב, מוכשר וסוריאליסטי ככל שיהיה, לא היה מצליח להמציא.

> ביהמ"ש הצבאי: המשפט נגד עהד תמימי ייסגר בפני הציבור והתקשורת

צילום מסך מתוך סרטון "בצלם"

על פי נתוני בצלם, נכון לסוף דצמבר 2017 הוחזקו בבתי הכלא הישראלים 352 קטינים במעצר. על פי ארגון זכויות האסירים הפלסטיני אדמיר, מאז שנת 2000 נכלאו מעל ל-12,000 ילדים פלסטינים באשמה של זריקת אבנים. הנתונים האלו אינם כוללים את כל הילדים, כמו השניים שבסרטון, שמעוכבים למספר שעות, שמטרתן להעביר מסר מאיים. נטו להפחיד ילדים קטנים.

פנינו לדובר צה"ל וביקשנו את התייחסותו לכך שהילדים עוכבו למשך כשעתיים למרות שהחיילים לא יכלו לזהות כי הם אלו שזרקו אבנים. בנוסף שאלנו כיצד ייתכן שכוח של חיילים מסתובב בעיר בה כל התושבים הם דוברי ערבית, כאשר אין אף דובר ערבית בכוח? כיצד מצופים החיילים להצליח לתקשר עם סביבתם?

בדובר צה"ל בחרו שלא לענות לשאלות ולהתעלם מהנראה בסרטון, והעבירו את התגובה הבאה: "ב-31 בינואר 2018 השליכו מספר נערים פלסטינים אבנים אל עבר כוח צה"ל בשכונת ג'אבל ג'והר בחברון. הכוח עיכב את החשודים לתחקור במקום על פי הנוהל והם שוחררו מיד בתומו".

מחזה בארבע מערכות

חוץ. חברון. לילה. קבוצת חיילים צועדת בחשכה לכיוונם של שני ילדים.

*

חייל שואל: גרינברג, אתה בטוח שזה הם אבל?

חייל אחר קורא בקול: מצלמים אותנו! מצלמים אותנו.

חייל שואל שוב: גרינברג אתה בטוח?

גרינברג: לא בטוח, ראיתי משהו, זה אבל…

חייל קורא שוב: מצלמים אותנו.

החיילים מתקדמים ומדברים ביניהם, מתקרבים ומצטרפים לשני חיילים שאוחזים בשני ילדים.

חייל: מי אלה? זה שני אלה?

ילד, בערבית, שהחייל לא מבין: זה לא אנחנו, האכלנו את הכבשים.

למקום מתקרב אדם מבוגר, דודם של הילדים. הוא אומר לחיילים בערבית שהחיילים לא מבינים: הם היו עם הכבשים, מה הוא רוצה מהם?

המפקד פונה לעבר הדוד בעברית, שהדוד אינו מבין: "מה יש?"

הדוד, (בערבית שהמפקד אינו מבין): אהלן, תסתכל עליהם, הם האכילו את הכבשים. אני עמדתי לידם, למה החייל בא ולקח אותם?

המפקד שואל (עברית): מי אתה? מי אתה?

הדוד מנסה להסביר בערבית שהוא הדוד של שני הילדים, אבל המפקד מבין דווקא שהוא אבא שלהם.

חייל אחר מתערב, מנופף בידו ואומר את המילים היחידות שהוא מכיר בערבית כנראה: ג'יב אל הוויה!

הדוד מוציא תעודה מכיסו

* *

החיילים חוזרים להתדיין ביניהם אם אלו הילדים שזרקו אבנים.

חייל: [זה] הם, נכון אנגלר? גרינברג?

חייל אחר: גרינברג, תשאל את גרינברג הוא ראה את הפנים שלהם.

חייל שואל את גרינברג: זה שני אלה?

גרינברג: אני חושב שכן…

החייל שביקש את תעודת הזהות מהדוד אומר בביטחון: הם ראו שני ילדים רצים לתוך האורווה. נו, מי זה יכול להיות? אין שם עוד ילדים. הם התחבאו.

הדוד מנסה שוב להסביר (בערבית): אני האכלתי איתם את הכבשים, הם באו וגררו אותם, מה רוצים מהם?

החייל, שלא מבין אותו, קוטע אותו ושוב מבקש את תעודת הזהות, הדוד מגיש אותה.

הדוד מנסה להסביר לחיילים שהם טועים, אבל החיילים לא מבינים.

צילום מסך מתוך סרטון "בצלם"

החיילים קוראים שוב לגרינברג, מבקשים ממנו להסתכל על הילדים ולהגיד אם אלו הילדים שהוא ראה קודם. אבל גרינברג ממש לא בטוח: "אני חושב, אני לא ראיתי…".

החייל מתעודת הזהות: זה זה, בקיצור. ראה שני ילדים נכנסים לאורווה ושם הם היו.

חייל נוסף מתערב: זרקו עלינו אבנים, נכנסו לבפנים, אני לא ראיתי את הפרצוף שלהם. אני לא ראיתי את הפרצוף שלהם.

למרות זאת המפקד מחליט כן לקחת איתו את שני הילדים.

* * *

הם מתחילים ללכת ואחד החיילים אומר לשני כשהוא מצביע על מתנדבת בצלם שממשיכה לתעד את האירוע בקור רוח ויציבות נדירים: תנו, תנו לזאתי איזה נבוט.

חברו עונה לו: לא, אתה לא יכול לתת לה נגחה אחי.

הדוד ממשיך ללכת אחריהם לשאול לאן לוקחים אותם ומנסה למחות על כך. זה לא בסדר, הוא קורא, אולם החיילים לא מבינים מילה. הם לוקחים את הילדים, וחוסמים את דרכם של צלמת בצלם ושל הדוד.

אחד החיילים פונה לדוד: הבן שלך זורק אבנים ואתה תקבל על זה קנס.

את המילים "זרק אבנים" הדוד מזהה. הוא מרים את קולו, ומדבר בערבית: למה "זרק אבנים" (את המילים האלו הוא אומר בעברית י.מ.)? החייל לקח אותו מבין הכבשים, הוא אפילו מריח מכבשים.

המפקד מנופף עליו באצבע ומאיים: את זה תגיד בחקירה, תוריד את הקול שלך. תוריד את הקול שלך.

הדוד מנסה (ערבית): הבעיה שאני לא מבין עברית, לא מבין עברית.

המפקד מנופף באצבעו מרים את קולו (עברית): סתום ת'פה שלך
ואז הוא מנסה להרגיע ולהסביר לדוד מה קרה. אבל הדוד לא מבין דבר.

הדוד פונה אליו (ערבית): אתה יודע ערבית?

המפקד (עברית): מה זה?

הדוד (ערבית): אתה יודע ערבית?

המפקד מסתכל סביב (עברית): אני לא מבין אותך. מישהו מבין ערבית?

הדוד פנה לעבר החיילים ושואל: מי מכם יודע ערבית?

המפקד אומר לו: הכל בסדר עוד מעט המפקד יגיע.

הדוד שואל בתמיהה: אף אחד לא יודע ערבית?

למפקד יש עדיין סימני שאלה. הוא מנסה לברר שוב עם החיילים אם אלו הילדים שזרקו עליהם אבנים. החיילים לא בטוחים.

אחד החיילים אומר: אני לא זיהיתי פנים, אני זיהיתי אותם נכנסים

למרות זאת המפקד סוגר עניין ומחליט: זה הם. זה הם.

* * * *

למקום מגיע קצין, והדוד שוב מנסה לשכנע שאלו לא הילדים הנכונים. הקצין מבין שכדאי גם לו לתעד את האירוע, ואחד החיילים שולף טלפון עם מצלמה. למקום נקלע גם אדם שדובר את שתי השפות והקצין הופך אותו בעל כורחו למתורגמן של הכוח.

הקצין לא מעוניין בתרגום דבריו של הדוד, ומחליט לקחת את הילדים למשטרה "שמה יעשו איתם מה שרוצים".

הקצין פונה אל המתרגם ומבקש ממנו שיעביר מסר לדוד "בצורה יפה": "עוד פעם אחת נזרקת פה אבן, אני בא אליו לבית, אני הופך לו את כל הבית ולוקח את שני הילדים האלה והוא לא יראה אותם שבוע".

בתי ספר הרוסים: ישראל מונעת חינוך מילדים פלסטינים בשטחים

להלן קישור לכתבה המקורית

מאת אורלי נוי | 23.1.2018

האחרון בשורת בתי הספר שהמנהל האזרחי שם על הכוונת מורכב מחמש כיתות שבנו תושבי בית תעמר. ללא אפשרות לבנות בתי ספר שיספקו חינוך הולם, ישראל מעמידה בפני הפלסטינים החיים תחת שליטתה בגדה את הברירה: היאחזות באדמותיכם או עתיד ילדיכם

כאשר יצאו עשרות תלמידי בית הספר המאולתר שבנו לילדיהם תושבי הכפר בית תעמר, דרומית-מזרחית לבית לחם, לחופשת המחצית לפני כשבועיים, הם לא ידעו אם בית הספר שלהם עדיין יעמוד על תילו עם שובם ללימודים ביום ראשון השבוע.

למעשה, במונח בית-ספר יש מין ההגזמה: מדובר בחמישה חדרוני בטון קטנים שבנו אנשי הכפר בראש גבעה, שגם את שביל הגישה אליהם הם הכשירו בכוחות עצמם.

"באוגוסט בשנה שעברה פנינו למנהל האזרחי בבקשה לבנות בית ספר לילדים של הכפר", אומר חסן בריג'יה בשעה שאנחנו עושים את הדרך למקום. "לא קיבלנו תשובה, ואחרי התייעצות עם עורך דין החלטנו להקים שישה קרוואנים שישמשו ככיתות. המנהל הגיע ופירקו את הקראוונים. בזמן שהם פירקו אמרתי להם 'אבל לא נתתם לנו בכלל תשובה!', זה לא עזר. החלטנו לבנות כמה כיתות מבטון, ובינתיים עורך הדין הצליח להשיג צו למנוע את ההריסה עד שהמדינה תיתן תשובה".

מאז המנהל מסר את תשובתו, שלילית כצפוי. הנימוקים לדחיית הבקשה, כתמיד, הם טכניים ובירוקרטיים באופיים: "העדר תוכנית מפורטת בניגוד להוראות התוכנית והחוק".

כעת, משהמדינה נתנה את תשובתה השלילית, חרב ההריסה שוב מונפת מעל הכיתות המאולתרות האלה שנועדו לשמש את הילדים הקטנים בכפר, כיתות א-ד. הילדים הגדולים יותר ממשיכים לצעוד בכל יום כחמישה קילומטרים לבית הספר בזעאתרה. אחרי שהבנייה הושלמה, הרשות הפלסטינית תרמה שולחנות וכיסאות ועל כן זכתה לתודות בשלט שעל הקיר. על קיר הבטון רוססה הכתובת "נבנה את המולדת בכוח ההשכלה".

"המקום הזה הוא פחות ממאתיים מטר משטח B, כולו אדמה פרטית", אומר בריג'יה. "את הכל בנינו מהכסף של התושבים עצמם. למי מפריעות פה כמה כיתות בשביל הילדים? אנחנו יודעים שיש לחץ כבד על המנהל מצד המתנחלים בסביבה, אנחנו קרובים מאוד לתקוע ונוקדים, ליברמן גר שם ויש להם הרבה השפעה בממשלה. כמעט כל יום המתנחלים עומדים על הגבעה שמעל בית הספר ומסתכלים על הילדים עם משקפת. וגם אנשי המנהל כל הזמן באים, מסתובבים, מצלמים והולכים. רוצים להראות לנו שהם כאן, שנמשיך לחיות בפחד".

בתי ספר הופכים לתל עפר

החשש מפני שילוב הכוחות והאינטרסים בין המנהל האזרחי למתנחלים איננו חשש בעלמא; יעידו על כך תושבי חאן אל-אחמר, שבית הספר שבנו בכוחות עצמם מבוץ וחימר נתון תחת איום מתמיד מצד המנהל האזרחי בלחץ שכניהם המתנחלים מכפר אדומים.

ככלל, עושה רושם שבתי ספר ומוסדות חינוך הפכו לייעד חם של המנהל. לפני כחודש הניחו אנשי המנהל האזרחי צו הריסה בתוך כיתה ד' באחד המבנים של בית הספר ביישוב א-נוואר, באזור ההתנחלות מעלה אדומים. מדובר בקהילה המונה כ-650 תושבים, כמחציתם ילדים ובני נוער, השוכנת מדרום- מזרח לעיירה אל-עיזרייה. בבית הספר מבנה ישן שבו פועלים גני הילדים וכיתות א'-ב' ולומדים בו כ-72 תלמידים, ומבנה חדש, שהוקם בסוף ספטמבר 2017, ובו הכיתות ג'-ד' בהן לומדים כ-25 תלמידים. ב-7 באוקטובר 2017 החרימו כוחות המנהל את דלתותיהן של שתי הכיתות הללו. על-פי תיעוד ארגון 'בצלם", בקיץ האחרון הגיעו כוחות צבא למתחם בית הספר, הכריזו עליו שטח צבאי סגור והחרימו לוחות סולאריים שסיפקו חשמל לבית הספר ולבית ההארחה של הקהילה.

> אנשי ונשות חינוך, כך נוביל את הנוער להתנגד לגירוש מבקשי המקלט

בית הספר בבית תעמר מורכב מחמישה חדרוני בטון קטנים שבנו אנשי הכפר בראש גבעה. עכשיו גם אותו ישראל רוצה להרוס (צילום: אורלי נוי)

שנת הלימודים בשטחי C נפתחה השנה בסימן הריסות מבני חינוך: ב-22 באוגוסט, יום לפני פתיחת שנת הלימודים בגדה, הגיעו פקידי המנהל האזרחי וכוחות הביטחון לכפר ג׳וב א-דיב, הרסו את מבנה בית הספר של הקהילה והותירו שמונים תלמידות ותלמידים ללא מוסד חינוכי. מבנה בית הספר הורכב משישה קרוונים שכוחות הביטחון פירקו והחרימו. כפי שדיווח אלי ביתאן, בזמן ההריסה הוכרז אזור בית הספר כשטח צבאי סגור והכוחות השתמשו ברימוני הלם על מנת למנוע מתושבי הקהילה להתקרב למקום.

יום קודם לכן הגיעו פקידי המנהל האזרחי בליווי כחמישים חיילים ושוטרים לקהילת בדו אל-באבא הסמוכה לאל-עזרייה, פירקו והחרימו קרוואן שהיה מיועד לשמש כגן ילדים ל-25 ילדי הקהילה בין הגילאים 4-6 שאין להם מסגרת חלופית אחרת. בנוסף לקרוואן החרימו גם את הציוד שהיה בתוך גן הילדים – עשרה שולחנות, שלושים כיסאות תלמידים, שני ארונות ולוח כתיבה ששוויים נאמד בעשרת אלפים שקלים. כשבועיים קודם לכן הגיעו כוחות הביטחון לקהילת אבו א-נוואר והחרימו לוחות סולריים שסיפקו חשמל לבית הספר ולגני הילדים ונתרמו על ידי ארגון הומניטרי.

ב-22 בדצמבר דחה בית המשפט העליון עתירה של תושבי אל-מונטאר, ישוב בדואי בקרבת ההתנחלות מעלה אדומים, נגד כוונת המנהל האזרחי להרוס גן ובית ספר ביישוב. החל מה-1 בפברואר הקרוב הם יכולים להפוך לתל עפר, מבנים שנועדו לתת מענה לסכנות להן נחשפו הילדים כאשר נאלצו ללכת ברגל שעות ארוכות לבתי הספר בעיירה סוואחרה א-שרקיה או בכפר וואדי אבו-הינדי. זאת מבלי לדבר על שיעורי הנשירה המאמירים ככל שהמרחק לבית הספר גדול יותר. והדוגמאות ממשיכות עוד ועוד.

טרנספר שקט

את הריסת מבני החינוך צריך כמובן לראות בתוך ההקשר הרחב יותר של מדיניות ההריסות בשטחי C. על-פי הנתונים של עמותת "במקום", מאז 1988 ועד לאפריל 2017 ישראל הנפיקה 16,798 צווי הריסה בשטחי C, כ-40 מתוכם נגד בתי ספר ומבני חינוך. "כל האזור הזה תוכנן לראשונה בימי המנדט", אומר אדריכל אלון כהן-ליפשיץ, מרכז הפעילות של "במקום" בגדה המערבית. "זה נעשה במסגרת שישה מחוזות: חיפה, גליל, שומרון, ירושלים, לוד ועזה. רובם בגדה המערבית. למרות שבתכנון רוב השטח הוכר כשטח חקלאי, לא היה אזור שאי-אפשר לבנות בו – מבנים חקלאיים, בתי ספר וכולי, כולל באזורים החקלאיים.

"אחרי הכיבוש, בשנות ה-70 היו בממוצע כ-2500 בקשות להיתרי בניה בשנה, ו-97 אחוז מתוכן אושרו. מסוף שנות השמונים המספר יורד ל-33 אחוז אישורים, ואחרי אוסלו יש צניחה דרמטית: בין השנים 2000-2008 אושרו כחמישה אחוזים בלבד מתוך הבקשות שהוגשו, ולאחר מכן זה יורד לאחוז כמעט אפסי. בהתאם, כמובן, ירד מספר הבקשות שהפלסטינים מגישים בכלל".

צריך לראות את מפת צווי ההריסה כדי להבין את משמעות התוכנית הישראלית באזור הזה. כמעט כל השטחים הפלסטינים מיועדים קטגורית להריסה. "האזורים בהם יש תוכניות בניה מאושרות ואשר פלסטינים יכולים לבנות בהם בצורה חוקית מהווים כחצי אחוז מכל שטח C", אומר כהן-ליפשיץ. "שטחי ההתנחלויות הם בערך פי חמישים. אנחנו רואים פה למעשה מדיניות של טרנספר שקט: באמצעות החוק מעודדים בשתיקה פלסטינים לעבור לשטחי A ו-B".

יהיו כוונותיה של ישראל ביחס לשטחים אשר יהיו, ככוח הכובש היא מחויבת לדאוג לנגישות הילדים החיים תחת כיבוש לחינוך. זה נכון ביתר שאת ביחס לשטח C, שם ישראל נושאת על פי הסכמי אוסלו באחריות הן הביטחונית והן האזרחית. לרשות הפלסטינית, שאמנם מספקת פה ושם ציוד לבתי הספר בשטח הזה, אין את הסמכות או היכולת וגם לא האחריות ליזום בניית בתי ספר ולהביא להקמתם. זאת אחריותה של ישראל, ממנה היא משתמטת בשלל צווי הריסה, הפקעה, ובמשטר היתרי בנייה דרקוני המסכל העמדת תשתית חינוכית ראויה באזור זה.

> עיריית לוד חייבה עובדים להפגין נגד הזיהום מהכפר הלא מוכר דהמש

ילדה חוזרת מבית הספר לביתה ההרוס. חרבת אל-חלווה, שטח אש 918, דרום הר חברון. 2.2.16 (אקטיבסטילס)

על-פי דו"ח של המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם, מיזם פרופיל פגיעוּתמקיף שביצעו ב־2013 ארגונים שותפים הומניטריים מצא כי ב־36 אחוזים מהיישובים בשטח סי (189 מתוך 532) אין בית ספר יסודי בתחומי הקהילה; ב־31 מהמקרים דווח כי ילדים נאלצים לעבור במחסומים צבאיים כדי להגיע לבית הספר, וב־29 קהילות נאלצו הילדים להתמודד עם הטרדות מצד מתנחלים בדרכם לבית הספר.

כך, למשל, המצב בארבע קהילות הרועים באזור אל־בקעיה שבצפון בקעת הירדן: מכחול, אל־חדידייה, ח׳רבת סמרה וח׳רבת חומסה שאוכלוסייתן מונה כ־500 נפש, הממוקמות בשטח C. משטר התכנון המגביל אינו מאפשר לבנות באזור זה בתי ספר, ובשנת הלימודים 2011-2010  נאלצו 166 ילדים מארבע הקהילות הללו לנסוע בין 27 ל־45 ק״מ על מנת להגיע לבתי הספר היסודיים שלהם. כמחצית מהם למדו בבתי ספר בעיירות טובאס וטמון, שכדי לבקר בהם נאלצו לעבור באחד משני המחסומים אל תוך האזור (חמרה ותייסיר). תושבים, לרבות הנהג של אוטובוס ההסעות שבו נוסעים התלמידים,דיווחו על תקריות תכופות של התעמרות והשפלות בידי חיילים ישראלים הדורשים מהילדים לרדת מן האוטובוס כדי שיערכו עליהם חיפוש.

קשה לאמוד את ההשלכות העתידיות של המדיניות הישראלית הזו ביחס לחינוך הילדים הפלסטינים בשטחים שתחת שליטתה, אבל את מטרתה לא קשה להבין. מבט כולל על הנתונים האלה וההתנהלות הישראלית בגדה משרטט את תג המחיר שגובה ישראל על הצומוד של התושבים הפלסטינים בשטח C, ואת הברירה האכזרית שהיא מעמידה בפניהם: או ההיאחזות באדמה, או העתיד של ילדיכם.

תגובת מתפ"ש

פנינו למתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש), וביקשנו את תגובתם והתייחסותם לשאלות הבאות:

• נגד כמה בתי ספר פלסטיניים בשטחי סי עומדים כרגע צווי הריסה?
• האם המנהל פועל לקידום תוכניות להקמת בתי ספר באישור כדי לענות על צרכי הקהילות באזור?
• האם המנהל עורך מעקב אחר מספר הילדים הפלסטינים שלא רשומים במוסדות חינוך?
• במקרים בהם אין בית ספר ביישוב קיים והמנהל לא מאשר הקמה של בית ספר, האם הוא מספק שרותי הסעה לתלמידים לבתי ספר מרוחקים יותר כפי שמחייב החוק בישראל?

במתפ"ש גררו אותנו במשך ימים ארוכים עם הבטחה להתייחסות עניינית לשאלות. אולם, בסופו של דבר, ביחידה האמונה על כל היבטי החיים של הפלסטינים בשטחים בחרו להתנער מאחריות והעבירו את התגובה הלקונית הבאה, שלמעשה אינה מתייחסת לאף אחת מן השאלות: "המנהל האזרחי בוחן תכניות למטרת בניית מוסדות חינוך על פי חוקי התכנון והנהלים. ככל שמתבצעת בנייה ללא היתר או הסדרה תכנונית פועל המנהל האזרחי על פי הסמכויות למימוש שלטון החוק ביחס לכל בינוי בלתי חוקי באשר הוא".