חברון, סוף ינואר. לילה. חיילים מזהים ילדים שזורקים אבנים ליד ההתנחלות קרית ארבע, אבל הם לא מזהים מיהם בדיוק הילדים. מה עושים? עוצרים ילדים פלסטינים גנריים שנמצאים בסביבה. צפו
ב"בצלם" נתנו לסרטון הזה את הכותרת "שגרת כיבוש". אבל לא אמור להיות שום דבר שגרתי בילדים שנעצרים למשך שעות רק בגלל שהם הילדים הפלסטינים הגנריים שהיו באזור כאשר נזרקו שם אבנים.
האירוע שתועד בסרטון התרחש ביום האחרון של חודש ינואר בחברון, בשכונת אל חריקה הצמודה להתנחלות קרית ארבע. חיילים מזהים ילדים שזורקים אבנים באזור גדר ההתנחלות, אבל הם לא מזהים מיהם בדיוק הילדים. הם מבחינים בשני אחים בני 12,ו-13 ששהו באזור וניגשים אליהם במטרה לעצור אותם.
בתיעוד קר הרוח של מתנדבת "בצלם" שהגיע לידי שיחה מקומית נראים החיילים כשהם מנסים להחליט האם הילדים הצנומים שהם עומדים לעצור עכשיו הם אכן הילדים שיידו עליהם אבנים. שוב ושוב הם שואלים את החיילים עליהם נזרקו האבנים אם הם בטוחים, והחיילים עונים שוב ושוב שהם לא ראו במדויק, שהם לא זיהו את פני הילדים, אבל למרות כל התהיות מחליט בסוף המפקד בשטח לעכב אותם וכשמגיע הקצין הם סוגרים עניין ומחליטים שאם יש ספק אין ספק – אבל לרעת הילדים, ולוקחים אותם. ילדים פלסטינים, הם בטח אשמים.
במהלך התקרית מנסה דודם של הילדים ששהה במקום לנהל דיאלוג עם החיילים ולשכנע אותם בערבית, אותה אף אחד מהחיילים אינו מבין, שהם תפסו את הילדים הלא נכונים. החיילים ממשיכים לדבר אליו בעברית. הדבר היחיד שהם מכירים בערבית זה "ג'יב אל הוויה" ו"שו איסמכּ?".
"אף אחד פה לא מבין ערבית?", תמה בסוף הדוד בייאוש בערבית. "תיכף יבוא המפקד", עונה לו החייל בעברית.
לאורך כל האירוע החיילים מודעים היטב לנוכחות המצלמה. בשלב מסוים אחד מבקש בקול רם לתת לצלמת העקשנית נבוט, וחברו עונה לו "לא אחי, אתה לא יכול לתת לה נגחה".
בסוף הפוסט הבאנו בכתב את התסריט המלא של המחזה שאף כותב, מוכשר וסוריאליסטי ככל שיהיה, לא היה מצליח להמציא.
על פי נתוני בצלם, נכון לסוף דצמבר 2017 הוחזקו בבתי הכלא הישראלים 352 קטינים במעצר. על פי ארגון זכויות האסירים הפלסטיני אדמיר, מאז שנת 2000 נכלאו מעל ל-12,000 ילדים פלסטינים באשמה של זריקת אבנים. הנתונים האלו אינם כוללים את כל הילדים, כמו השניים שבסרטון, שמעוכבים למספר שעות, שמטרתן להעביר מסר מאיים. נטו להפחיד ילדים קטנים.
פנינו לדובר צה"ל וביקשנו את התייחסותו לכך שהילדים עוכבו למשך כשעתיים למרות שהחיילים לא יכלו לזהות כי הם אלו שזרקו אבנים. בנוסף שאלנו כיצד ייתכן שכוח של חיילים מסתובב בעיר בה כל התושבים הם דוברי ערבית, כאשר אין אף דובר ערבית בכוח? כיצד מצופים החיילים להצליח לתקשר עם סביבתם?
בדובר צה"ל בחרו שלא לענות לשאלות ולהתעלם מהנראה בסרטון, והעבירו את התגובה הבאה: "ב-31 בינואר 2018 השליכו מספר נערים פלסטינים אבנים אל עבר כוח צה"ל בשכונת ג'אבל ג'והר בחברון. הכוח עיכב את החשודים לתחקור במקום על פי הנוהל והם שוחררו מיד בתומו".
מחזה בארבע מערכות
חוץ. חברון. לילה. קבוצת חיילים צועדת בחשכה לכיוונם של שני ילדים.
*
חייל שואל: גרינברג, אתה בטוח שזה הם אבל?
חייל אחר קורא בקול: מצלמים אותנו! מצלמים אותנו.
חייל שואל שוב: גרינברג אתה בטוח?
גרינברג: לא בטוח, ראיתי משהו, זה אבל…
חייל קורא שוב: מצלמים אותנו.
החיילים מתקדמים ומדברים ביניהם, מתקרבים ומצטרפים לשני חיילים שאוחזים בשני ילדים.
חייל: מי אלה? זה שני אלה?
ילד, בערבית, שהחייל לא מבין: זה לא אנחנו, האכלנו את הכבשים.
למקום מתקרב אדם מבוגר, דודם של הילדים. הוא אומר לחיילים בערבית שהחיילים לא מבינים: הם היו עם הכבשים, מה הוא רוצה מהם?
המפקד פונה לעבר הדוד בעברית, שהדוד אינו מבין: "מה יש?"
הדוד, (בערבית שהמפקד אינו מבין): אהלן, תסתכל עליהם, הם האכילו את הכבשים. אני עמדתי לידם, למה החייל בא ולקח אותם?
המפקד שואל (עברית): מי אתה? מי אתה?
הדוד מנסה להסביר בערבית שהוא הדוד של שני הילדים, אבל המפקד מבין דווקא שהוא אבא שלהם.
חייל אחר מתערב, מנופף בידו ואומר את המילים היחידות שהוא מכיר בערבית כנראה: ג'יב אל הוויה!
הדוד מוציא תעודה מכיסו
* *
החיילים חוזרים להתדיין ביניהם אם אלו הילדים שזרקו אבנים.
חייל: [זה] הם, נכון אנגלר? גרינברג?
חייל אחר: גרינברג, תשאל את גרינברג הוא ראה את הפנים שלהם.
חייל שואל את גרינברג: זה שני אלה?
גרינברג: אני חושב שכן…
החייל שביקש את תעודת הזהות מהדוד אומר בביטחון: הם ראו שני ילדים רצים לתוך האורווה. נו, מי זה יכול להיות? אין שם עוד ילדים. הם התחבאו.
הדוד מנסה שוב להסביר (בערבית): אני האכלתי איתם את הכבשים, הם באו וגררו אותם, מה רוצים מהם?
החייל, שלא מבין אותו, קוטע אותו ושוב מבקש את תעודת הזהות, הדוד מגיש אותה.
הדוד מנסה להסביר לחיילים שהם טועים, אבל החיילים לא מבינים.
צילום מסך מתוך סרטון "בצלם"
החיילים קוראים שוב לגרינברג, מבקשים ממנו להסתכל על הילדים ולהגיד אם אלו הילדים שהוא ראה קודם. אבל גרינברג ממש לא בטוח: "אני חושב, אני לא ראיתי…".
החייל מתעודת הזהות: זה זה, בקיצור. ראה שני ילדים נכנסים לאורווה ושם הם היו.
חייל נוסף מתערב: זרקו עלינו אבנים, נכנסו לבפנים, אני לא ראיתי את הפרצוף שלהם. אני לא ראיתי את הפרצוף שלהם.
למרות זאת המפקד מחליט כן לקחת איתו את שני הילדים.
* * *
הם מתחילים ללכת ואחד החיילים אומר לשני כשהוא מצביע על מתנדבת בצלם שממשיכה לתעד את האירוע בקור רוח ויציבות נדירים: תנו, תנו לזאתי איזה נבוט.
חברו עונה לו: לא, אתה לא יכול לתת לה נגחה אחי.
הדוד ממשיך ללכת אחריהם לשאול לאן לוקחים אותם ומנסה למחות על כך. זה לא בסדר, הוא קורא, אולם החיילים לא מבינים מילה. הם לוקחים את הילדים, וחוסמים את דרכם של צלמת בצלם ושל הדוד.
אחד החיילים פונה לדוד: הבן שלך זורק אבנים ואתה תקבל על זה קנס.
את המילים "זרק אבנים" הדוד מזהה. הוא מרים את קולו, ומדבר בערבית: למה "זרק אבנים" (את המילים האלו הוא אומר בעברית י.מ.)? החייל לקח אותו מבין הכבשים, הוא אפילו מריח מכבשים.
המפקד מנופף עליו באצבע ומאיים: את זה תגיד בחקירה, תוריד את הקול שלך. תוריד את הקול שלך.
הדוד מנסה (ערבית): הבעיה שאני לא מבין עברית, לא מבין עברית.
המפקד מנופף באצבעו מרים את קולו (עברית): סתום ת'פה שלך ואז הוא מנסה להרגיע ולהסביר לדוד מה קרה. אבל הדוד לא מבין דבר.
הדוד פונה אליו (ערבית): אתה יודע ערבית?
המפקד (עברית): מה זה?
הדוד (ערבית): אתה יודע ערבית?
המפקד מסתכל סביב (עברית): אני לא מבין אותך. מישהו מבין ערבית?
הדוד פנה לעבר החיילים ושואל: מי מכם יודע ערבית?
המפקד אומר לו: הכל בסדר עוד מעט המפקד יגיע.
הדוד שואל בתמיהה: אף אחד לא יודע ערבית?
למפקד יש עדיין סימני שאלה. הוא מנסה לברר שוב עם החיילים אם אלו הילדים שזרקו עליהם אבנים. החיילים לא בטוחים.
אחד החיילים אומר: אני לא זיהיתי פנים, אני זיהיתי אותם נכנסים
למרות זאת המפקד סוגר עניין ומחליט: זה הם. זה הם.
* * * *
למקום מגיע קצין, והדוד שוב מנסה לשכנע שאלו לא הילדים הנכונים. הקצין מבין שכדאי גם לו לתעד את האירוע, ואחד החיילים שולף טלפון עם מצלמה. למקום נקלע גם אדם שדובר את שתי השפות והקצין הופך אותו בעל כורחו למתורגמן של הכוח.
הקצין לא מעוניין בתרגום דבריו של הדוד, ומחליט לקחת את הילדים למשטרה "שמה יעשו איתם מה שרוצים".
הקצין פונה אל המתרגם ומבקש ממנו שיעביר מסר לדוד "בצורה יפה": "עוד פעם אחת נזרקת פה אבן, אני בא אליו לבית, אני הופך לו את כל הבית ולוקח את שני הילדים האלה והוא לא יראה אותם שבוע".
האחרון בשורת בתי הספר שהמנהל האזרחי שם על הכוונת מורכב מחמש כיתות שבנו תושבי בית תעמר. ללא אפשרות לבנות בתי ספר שיספקו חינוך הולם, ישראל מעמידה בפני הפלסטינים החיים תחת שליטתה בגדה את הברירה: היאחזות באדמותיכם או עתיד ילדיכם
כאשר יצאו עשרות תלמידי בית הספר המאולתר שבנו לילדיהם תושבי הכפר בית תעמר, דרומית-מזרחית לבית לחם, לחופשת המחצית לפני כשבועיים, הם לא ידעו אם בית הספר שלהם עדיין יעמוד על תילו עם שובם ללימודים ביום ראשון השבוע.
למעשה, במונח בית-ספר יש מין ההגזמה: מדובר בחמישה חדרוני בטון קטנים שבנו אנשי הכפר בראש גבעה, שגם את שביל הגישה אליהם הם הכשירו בכוחות עצמם.
"באוגוסט בשנה שעברה פנינו למנהל האזרחי בבקשה לבנות בית ספר לילדים של הכפר", אומר חסן בריג'יה בשעה שאנחנו עושים את הדרך למקום. "לא קיבלנו תשובה, ואחרי התייעצות עם עורך דין החלטנו להקים שישה קרוואנים שישמשו ככיתות. המנהל הגיע ופירקו את הקראוונים. בזמן שהם פירקו אמרתי להם 'אבל לא נתתם לנו בכלל תשובה!', זה לא עזר. החלטנו לבנות כמה כיתות מבטון, ובינתיים עורך הדין הצליח להשיג צו למנוע את ההריסה עד שהמדינה תיתן תשובה".
מאז המנהל מסר את תשובתו, שלילית כצפוי. הנימוקים לדחיית הבקשה, כתמיד, הם טכניים ובירוקרטיים באופיים: "העדר תוכנית מפורטת בניגוד להוראות התוכנית והחוק".
כעת, משהמדינה נתנה את תשובתה השלילית, חרב ההריסה שוב מונפת מעל הכיתות המאולתרות האלה שנועדו לשמש את הילדים הקטנים בכפר, כיתות א-ד. הילדים הגדולים יותר ממשיכים לצעוד בכל יום כחמישה קילומטרים לבית הספר בזעאתרה. אחרי שהבנייה הושלמה, הרשות הפלסטינית תרמה שולחנות וכיסאות ועל כן זכתה לתודות בשלט שעל הקיר. על קיר הבטון רוססה הכתובת "נבנה את המולדת בכוח ההשכלה".
"המקום הזה הוא פחות ממאתיים מטר משטח B, כולו אדמה פרטית", אומר בריג'יה. "את הכל בנינו מהכסף של התושבים עצמם. למי מפריעות פה כמה כיתות בשביל הילדים? אנחנו יודעים שיש לחץ כבד על המנהל מצד המתנחלים בסביבה, אנחנו קרובים מאוד לתקוע ונוקדים, ליברמן גר שם ויש להם הרבה השפעה בממשלה. כמעט כל יום המתנחלים עומדים על הגבעה שמעל בית הספר ומסתכלים על הילדים עם משקפת. וגם אנשי המנהל כל הזמן באים, מסתובבים, מצלמים והולכים. רוצים להראות לנו שהם כאן, שנמשיך לחיות בפחד".
בתי ספר הופכים לתל עפר
החשש מפני שילוב הכוחות והאינטרסים בין המנהל האזרחי למתנחלים איננו חשש בעלמא; יעידו על כך תושבי חאן אל-אחמר, שבית הספר שבנו בכוחות עצמם מבוץ וחימר נתון תחת איום מתמיד מצד המנהל האזרחי בלחץ שכניהם המתנחלים מכפר אדומים.
ככלל, עושה רושם שבתי ספר ומוסדות חינוך הפכו לייעד חם של המנהל. לפני כחודש הניחו אנשי המנהל האזרחי צו הריסה בתוך כיתה ד' באחד המבנים של בית הספר ביישוב א-נוואר, באזור ההתנחלות מעלה אדומים. מדובר בקהילה המונה כ-650 תושבים, כמחציתם ילדים ובני נוער, השוכנת מדרום- מזרח לעיירה אל-עיזרייה. בבית הספר מבנה ישן שבו פועלים גני הילדים וכיתות א'-ב' ולומדים בו כ-72 תלמידים, ומבנה חדש, שהוקם בסוף ספטמבר 2017, ובו הכיתות ג'-ד' בהן לומדים כ-25 תלמידים. ב-7 באוקטובר 2017 החרימו כוחות המנהל את דלתותיהן של שתי הכיתות הללו. על-פי תיעוד ארגון 'בצלם", בקיץ האחרון הגיעו כוחות צבא למתחם בית הספר, הכריזו עליו שטח צבאי סגור והחרימו לוחות סולאריים שסיפקו חשמל לבית הספר ולבית ההארחה של הקהילה.
בית הספר בבית תעמר מורכב מחמישה חדרוני בטון קטנים שבנו אנשי הכפר בראש גבעה. עכשיו גם אותו ישראל רוצה להרוס (צילום: אורלי נוי)
שנת הלימודים בשטחי C נפתחה השנה בסימן הריסות מבני חינוך: ב-22 באוגוסט, יום לפני פתיחת שנת הלימודים בגדה, הגיעו פקידי המנהל האזרחי וכוחות הביטחון לכפר ג׳וב א-דיב, הרסו את מבנה בית הספר של הקהילה והותירו שמונים תלמידות ותלמידים ללא מוסד חינוכי. מבנה בית הספר הורכב משישה קרוונים שכוחות הביטחון פירקו והחרימו. כפי שדיווח אלי ביתאן, בזמן ההריסה הוכרז אזור בית הספר כשטח צבאי סגור והכוחות השתמשו ברימוני הלם על מנת למנוע מתושבי הקהילה להתקרב למקום.
יום קודם לכן הגיעו פקידי המנהל האזרחי בליווי כחמישים חיילים ושוטרים לקהילת בדו אל-באבא הסמוכה לאל-עזרייה, פירקו והחרימו קרוואן שהיה מיועד לשמש כגן ילדים ל-25 ילדי הקהילה בין הגילאים 4-6 שאין להם מסגרת חלופית אחרת. בנוסף לקרוואן החרימו גם את הציוד שהיה בתוך גן הילדים – עשרה שולחנות, שלושים כיסאות תלמידים, שני ארונות ולוח כתיבה ששוויים נאמד בעשרת אלפים שקלים. כשבועיים קודם לכן הגיעו כוחות הביטחון לקהילת אבו א-נוואר והחרימו לוחות סולריים שסיפקו חשמל לבית הספר ולגני הילדים ונתרמו על ידי ארגון הומניטרי.
ב-22 בדצמבר דחה בית המשפט העליון עתירה של תושבי אל-מונטאר, ישוב בדואי בקרבת ההתנחלות מעלה אדומים, נגד כוונת המנהל האזרחי להרוס גן ובית ספר ביישוב. החל מה-1 בפברואר הקרוב הם יכולים להפוך לתל עפר, מבנים שנועדו לתת מענה לסכנות להן נחשפו הילדים כאשר נאלצו ללכת ברגל שעות ארוכות לבתי הספר בעיירה סוואחרה א-שרקיה או בכפר וואדי אבו-הינדי. זאת מבלי לדבר על שיעורי הנשירה המאמירים ככל שהמרחק לבית הספר גדול יותר. והדוגמאות ממשיכות עוד ועוד.
טרנספר שקט
את הריסת מבני החינוך צריך כמובן לראות בתוך ההקשר הרחב יותר של מדיניות ההריסות בשטחי C. על-פי הנתונים של עמותת "במקום", מאז 1988 ועד לאפריל 2017 ישראל הנפיקה 16,798 צווי הריסה בשטחי C, כ-40 מתוכם נגד בתי ספר ומבני חינוך. "כל האזור הזה תוכנן לראשונה בימי המנדט", אומר אדריכל אלון כהן-ליפשיץ, מרכז הפעילות של "במקום" בגדה המערבית. "זה נעשה במסגרת שישה מחוזות: חיפה, גליל, שומרון, ירושלים, לוד ועזה. רובם בגדה המערבית. למרות שבתכנון רוב השטח הוכר כשטח חקלאי, לא היה אזור שאי-אפשר לבנות בו – מבנים חקלאיים, בתי ספר וכולי, כולל באזורים החקלאיים.
"אחרי הכיבוש, בשנות ה-70 היו בממוצע כ-2500 בקשות להיתרי בניה בשנה, ו-97 אחוז מתוכן אושרו. מסוף שנות השמונים המספר יורד ל-33 אחוז אישורים, ואחרי אוסלו יש צניחה דרמטית: בין השנים 2000-2008 אושרו כחמישה אחוזים בלבד מתוך הבקשות שהוגשו, ולאחר מכן זה יורד לאחוז כמעט אפסי. בהתאם, כמובן, ירד מספר הבקשות שהפלסטינים מגישים בכלל".
צריך לראות את מפת צווי ההריסה כדי להבין את משמעות התוכנית הישראלית באזור הזה. כמעט כל השטחים הפלסטינים מיועדים קטגורית להריסה. "האזורים בהם יש תוכניות בניה מאושרות ואשר פלסטינים יכולים לבנות בהם בצורה חוקית מהווים כחצי אחוז מכל שטח C", אומר כהן-ליפשיץ. "שטחי ההתנחלויות הם בערך פי חמישים. אנחנו רואים פה למעשה מדיניות של טרנספר שקט: באמצעות החוק מעודדים בשתיקה פלסטינים לעבור לשטחי A ו-B".
יהיו כוונותיה של ישראל ביחס לשטחים אשר יהיו, ככוח הכובש היא מחויבת לדאוג לנגישות הילדים החיים תחת כיבוש לחינוך. זה נכון ביתר שאת ביחס לשטח C, שם ישראל נושאת על פי הסכמי אוסלו באחריות הן הביטחונית והן האזרחית. לרשות הפלסטינית, שאמנם מספקת פה ושם ציוד לבתי הספר בשטח הזה, אין את הסמכות או היכולת וגם לא האחריות ליזום בניית בתי ספר ולהביא להקמתם. זאת אחריותה של ישראל, ממנה היא משתמטת בשלל צווי הריסה, הפקעה, ובמשטר היתרי בנייה דרקוני המסכל העמדת תשתית חינוכית ראויה באזור זה.
ילדה חוזרת מבית הספר לביתה ההרוס. חרבת אל-חלווה, שטח אש 918, דרום הר חברון. 2.2.16 (אקטיבסטילס)
על-פי דו"ח של המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם, מיזם פרופיל פגיעוּתמקיף שביצעו ב־2013 ארגונים שותפים הומניטריים מצא כי ב־36 אחוזים מהיישובים בשטח סי (189 מתוך 532) אין בית ספר יסודי בתחומי הקהילה; ב־31 מהמקרים דווח כי ילדים נאלצים לעבור במחסומים צבאיים כדי להגיע לבית הספר, וב־29 קהילות נאלצו הילדים להתמודד עם הטרדות מצד מתנחלים בדרכם לבית הספר.
כך, למשל, המצב בארבע קהילות הרועים באזור אל־בקעיה שבצפון בקעת הירדן: מכחול, אל־חדידייה, ח׳רבת סמרה וח׳רבת חומסה שאוכלוסייתן מונה כ־500 נפש, הממוקמות בשטח C. משטר התכנון המגביל אינו מאפשר לבנות באזור זה בתי ספר, ובשנת הלימודים 2011-2010 נאלצו 166 ילדים מארבע הקהילות הללו לנסוע בין 27 ל־45 ק״מ על מנת להגיע לבתי הספר היסודיים שלהם. כמחצית מהם למדו בבתי ספר בעיירות טובאס וטמון, שכדי לבקר בהם נאלצו לעבור באחד משני המחסומים אל תוך האזור (חמרה ותייסיר). תושבים, לרבות הנהג של אוטובוס ההסעות שבו נוסעים התלמידים,דיווחו על תקריות תכופות של התעמרות והשפלות בידי חיילים ישראלים הדורשים מהילדים לרדת מן האוטובוס כדי שיערכו עליהם חיפוש.
קשה לאמוד את ההשלכות העתידיות של המדיניות הישראלית הזו ביחס לחינוך הילדים הפלסטינים בשטחים שתחת שליטתה, אבל את מטרתה לא קשה להבין. מבט כולל על הנתונים האלה וההתנהלות הישראלית בגדה משרטט את תג המחיר שגובה ישראל על הצומוד של התושבים הפלסטינים בשטח C, ואת הברירה האכזרית שהיא מעמידה בפניהם: או ההיאחזות באדמה, או העתיד של ילדיכם.
תגובת מתפ"ש
פנינו למתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש), וביקשנו את תגובתם והתייחסותם לשאלות הבאות:
• נגד כמה בתי ספר פלסטיניים בשטחי סי עומדים כרגע צווי הריסה? • האם המנהל פועל לקידום תוכניות להקמת בתי ספר באישור כדי לענות על צרכי הקהילות באזור? • האם המנהל עורך מעקב אחר מספר הילדים הפלסטינים שלא רשומים במוסדות חינוך? • במקרים בהם אין בית ספר ביישוב קיים והמנהל לא מאשר הקמה של בית ספר, האם הוא מספק שרותי הסעה לתלמידים לבתי ספר מרוחקים יותר כפי שמחייב החוק בישראל?
במתפ"ש גררו אותנו במשך ימים ארוכים עם הבטחה להתייחסות עניינית לשאלות. אולם, בסופו של דבר, ביחידה האמונה על כל היבטי החיים של הפלסטינים בשטחים בחרו להתנער מאחריות והעבירו את התגובה הלקונית הבאה, שלמעשה אינה מתייחסת לאף אחת מן השאלות: "המנהל האזרחי בוחן תכניות למטרת בניית מוסדות חינוך על פי חוקי התכנון והנהלים. ככל שמתבצעת בנייה ללא היתר או הסדרה תכנונית פועל המנהל האזרחי על פי הסמכויות למימוש שלטון החוק ביחס לכל בינוי בלתי חוקי באשר הוא".
10 Things Palestinians Can’t Do Because Of The Israeli Occupation
It affects almost all aspects of their lives.
12/29/2016 06:51 pm ET
Israeli government and some U.S. politicians are attacking the Obama administration for permitting a recent U.N. Security Council resolution that condemns Israeli settlements in the occupied Palestinian territories. Secretary of State John Kerry faced further ire on Wednesday after saying the settlements threaten prospects for peace in the region.
Yet part of the reason the administration decided to speak out forcefully about the settlements is because they are such a key feature of Israel’s occupation ― now approaching its 50th year. The occupation affects almost every aspect of Palestinians’ lives in the West Bank, the Gaza Strip and East Jerusalem.
Here’s how:
1. Palestinians can’t live free of Israeli military presence.
PETER TURNLEY/CORBIS/VCG VIA GETTY IMAGES
Israeli soldiers detain a Palestinian child following clashes in Hebron, West Bank.
When the Israel-Palestine conflict is referred to as an “occupation,” it’s not figurative — occupied Palestinian territories, specifically the West Bank and East Jerusalem, are constantly patrolled and controlled by the Israeli military. These armed soldiers have been accused of beating, detaining and torturing Palestinians.
Breaking the Silence, an organization of former Israeli soldiers who are critical of the occupation, alleged that Israel Defense Forces intentionally killed civilians during the last war in Gaza.Soldiers enforce checkpoints, blockades, curfews and other restrictions.
2. Palestinians in Gaza can’t control the flow of goods and supplies.
ANADOLU AGENCY/GETTY IMAGES
Palestinian workers in Gaza City protest the Israeli blockade of Gaza on Dec. 27, 2016.
Israel maintains a strict blockade on Gaza that allows it to control what flows in and out of the territory. Israeli officials say the blockade aims to prevent Hamas, a militant political group that took over the territory in 2007, from acquiring weapons ― but the crackdown on imports and exports alsoextends to food and medicine.
Government documents show that from 2007-2010, the Israeli military calculated the number of calories people in Gaza needed to avoid malnutrition. Critics said the calculation appears to have been used to limit the food supply in Gaza, a charge the Israeli government denied. The limited food supply in Gaza has caused price inflation.
The blockade also restricts shipments of materials, such as wood and steel, that are needed to rebuild structures like schools and hospitals leveled in past wars with Israel.In 2011,a U.N. panel ruled the blockade constituted collective punishment, a violation of international law.
3. Palestinians can’t control their access to water in the occupied territories.
ABED RAHIM KHATIB/ANADOLU AGENCY/GETTY IMAGES
A Palestinian child fills his container in anticipation of water shortages in Rafah, Gaza Strip, on Aug. 28, 2014.
Since the beginning of the military occupation in 1967, Israel has controlled access to water in the occupied Palestinian territories. The majority of the water from the area’s two main sources goes to Israeli areas. There are frequent water shortages in the West Bank and poor water quality in Gaza, according to Israeli human rights organization B’Tselem.
When the demand for water increases in summer months, settlements are prioritized, Amnesty International found. Palestinians sometimes go days or months with water shortages. Bethlehem residents say they have experienced 40 days without running water ― affecting bathing, drinking, cooking and agriculture. Palestinians often resort to storing water, which can be unsanitary, or using bottled water, which can be expensive.
4. Palestinians can’t access certain life-saving health care.
MOMEN FAIZ/GETTY IMAGES
Palestinian women organize a demonstration to demand access to early screening for breast cancer in Gaza on Oct. 12, 2015.
Due to the blockade, many hospitals in the Gaza Strip lack critical equipment and resources. For cancer treatment, which is hard to come by in Gaza, Palestinians have to request permission from Israel to travel elsewhere ― usually to Israel, where the treatment is available.Israeli officials will only grant travel permits to patients who have “urgent humanitarian and life saving cases,” a representative from the prime minister’s office told Haaretz.
Even if people are granted entry, the process can be long, expensive and bureaucratic. The situation has left many cancer-diagnosed Palestinians, including children, stuck in Gaza. Hospitals there lack resources, and Israel has bombed many of themduring past wars.
Israel has denied travel permits to Israel for hundreds of Palestinian women suffering from breast cancer this year, according to Middle East Monitor. In the first 10 months of 2016, 548 Palestinian women applied for travel permits to access breast cancer treatment — 287 were turned down for unspecified reasons, and 125 were rejected due to alleged security concerns. There are over 1,200 women suffering from breast cancerin Gaza, representing just under 20 percent of the cancer patients there.
5. Palestinians can’t live in Israeli settlements in the occupied territories.
BAZ RATNER/REUTERS
A Palestinian man passes an Israeli settlement in the West Bank on Dec. 28, 2016.
Palestinians who are not citizens of Israel are barred from living in or even visiting the settlements, according to Diana Buttu, former legal adviser to the Palestinian Liberation Organization.
The Israeli settler population has grown 21 percent between 2009 and 2015, reaching almost 600,000 people in the West Bank and East Jerusalem. Additionally, many of the roads between and around settlements are restricted to Israelis, making efficient transit difficult for Palestinians. Thousands of Palestinians’ homes have been demolished in order for these settlements to exist.
6. Most Palestinians can’t enjoy the rights of citizenship.
MUSTAFA HASSONA/ANADOLU AGENCY/GETTY IMAGES
A Palestinian woman shows her identification card at a checkpoint at the border with Egypt on Sept. 7, 2016.
Palestinians living under Israeli occupation are effectively a stateless people, who, for the most part, lack rights to citizenship in any sovereign nation.
Palestinians residing in East Jerusalem are technically eligible for citizenship, but Israel only granted citizenship to about half of Palestinian applicants from 2003 to 2013. And the application process has all but halted over the past three years, according to a Times of Israel report. Palestinian residents of Jerusalem can only vote in municipal elections.
For Palestinian residents of Gaza and the West Bank, gaining Israeli citizenship is all but impossible. It’s even difficult for Palestinians with an Israeli parent to gain citizenship. Being married to an Israeli does not grant Palestinians the right to live in Israel.
Under the Law of Return, anyone who is a non-Israeli Jew or is related to a non-Israeli Jew can be almost automatically granted citizenship. Palestinian refugees who fled Israel during the 1948 war are denied that opportunity and can’t reclaim the land and possessions they were forced to leave behind.
This is particularly important when it comes to voting rights in Israel. Israeli politicians and policies directly impact Palestinians’ lives, but without Israeli citizenship, Palestinians cannot vote in national elections. Palestinians from the occupied territories who live in Israel are only allowed to vote in municipal elections.
Meanwhile, the Palestinian Authority, a governing body that has some authority in parts of the West Bank, last held presidential elections in 2005.
7. Palestinians don’t have the same due process and civil rights as Israelis.
ISSAM RIMAWI/ANADOLU AGENCY/GETTY IMAGES
Israeli soldier prepares to strike Palestinians after they interfered with an attempt to arrest a child.
Palestinians can be imprisoned without charge for a period of up to six months under the Israeli policy of “administrative detention.” After the end of the six months, Israeli officials are allowed to renew the detention indefinitely ― a violation of international law, according to B’Tselem.
Many detained Palestinians are activists, protesters, politicians or journalists, sparking criticism from human rights groups that Israel is attempting to silence dissidents. In April, almost 700 Palestinians were under administrative detention, many loosely accused of being terrorists. Hundreds of minors were also in custody. Some detainees held under administrative detention have been tortured, according to Amnesty International.
While Israelis are required to be brought before a judge within 48 hours of being arrested, Palestinians can wait up to eight days. Palestinians are tried in military courts, while Israeli settlers living in the same territories are tried in civil Israeli courts.
At every stage of the criminal justice process, occupied Palestinians have fewer rights. Their trials can be longer, the threshold for their convictions is lower and they receive longer sentences than Israelis for similar crimes. As of 2011, the conviction rate of Palestinians in these military courts was almost 100 percent.
8. Palestinians can’t travel in, out and through occupied territories without restriction.
HAZEM BADER/AFP/GETTY IMAGES
Palestinian Muslims wait at an Israeli checkpoint in Hebron, West Bank on July 1, 2016.
Israel has implemented strict travel restrictions in and outside the occupied Palestinian territories for decades, making it difficult for Palestinians to leave, return and travel through the areas.
Military checkpoints and roadblocks are scattered throughout the West Bank and East Jerusalem, some of which have lines that can add up to five hours to Palestinians’ daily commutes. There are almost 100 permanent checkpoints, according to B’Tselem. Checkpoints have been set up on roads following terrorists attacks, but also after children threw rocks. Occupying soldiers can arbitrarily deny passage through any checkpoint, which can make working, visiting family and planning travel almost impossible. Palestinians have died at checkpoints en route to a hospital on the other side, the U.N. reports.
Entering and leaving occupied Palestinian territories is also difficult for Palestinians. The border with Egypt is rarely open and has a waiting list of 30,000 people. Passage through the northern border is up to Israeli officials’ discretion. Travel between the Gaza Strip and the West Bank is extremely difficult. Traveling through Jordan has become more restrictive this year, as more travel permits are denied. Many of the people who attempt to leave are students or people seeking medical treatment.
Entering occupied territories as a foreigner is also difficult, even for Palestinians who were born or are living abroad. U.S. citizens report that they’ve faced discrimination for attempting to travel to occupied territories, and detention and interrogation are not uncommon. It’s particularly challenging for activists and journalists to enter the territories.
9. Palestinians aren’t equally protected by labor laws.
AMMAR AWAD/REUTERS
A Palestinian worker carries wood through a construction site in an Israeli settlement in the West Bank on March 13, 2011.
In 2007, the Israeli Supreme Court passed a law allowing Palestinian workers employed by Israeli businesses the protection of Israeli labor laws. But a new regulation passed in September requires Palestinians to pay a deposit to the court upfront before suing employers for labor law violations. The expensive fees and long process makes it harder for Palestinians to challenge mistreatment. Foreign workers, many of whom are Palestinian, hold the majority of working-class and service jobs in the Israeli economy.
Palestinians working for Israeli businesses in thesettlements have experienced violations of Israeli employer standards. Human Rights Watch has documented incidents of child labor in settlement businesses as well as other abuses, like denying social benefits and paying below the minimum wage.
10. Palestinians can’t stay out late.
HAZEM BADER/AFP/GETTY IMAGES
Israeli soldier patrols an empty street following the implementation of a curfew in Hebron, West Bank, in July 2009.
The IDF has, at times, imposed curfews on Palestinians. The curfews are usually put in place on Jewish holidays, like Rosh Hashanah in October, or following clashes between Palestinians and Israeli forces.
Israeli officials justify these curfews as necessary security measures, but human rights observers like B’Tselem say curfews constitute collective punishment — a violation of international law. Curfews are often the result of protests of the occupation itself.
This list of obstacles Palestinians face as a result of the occupation is not exhaustive — there are a number of other human rights concerns and restrictions imposed on non-Israelis in the West Bank, the Gaza Strip and East Jerusalem. Human rights groups like Amnesty International, Human Rights Watch and B’Tselem have said aspects of the occupation violate or disregard international law and human rights. There is no sign Israel plans to end the occupation any time soon.
