יום שישי, 4 בנובמבר 2016
המסמכים שתושבי עמונה לא רוצים שתראו
להלן קישור לכתבה המקורית
לפולשים לעמונה יש בעיה: ההיסטוריה מוכיחה שהם משקרים
יש דין מחזיק במסמכים מרשיעים למדי על ההיסטוריה של המאחז הבלתי מורשה עמונה, וחלקם אף פורסמו בעבר. אבל מאחר והשקרים מכיוון תומכי עמונה ממשיכים להגיע, החלטנו להזכיר את קיומם שוב. שקר לא מצריך הרבה עבודה, הפרכה שלו דווקא כן.
ומאחר ומראה עיניים תמיד טוב יותר מתיאור, אנחנו מציגים לכם את ההיסטוריה של עמונה כפי שתושביה לא היו רוצים שתכירו אותה.
2.11.1996
הסיפור שלנו, שמסופר בעיקרו באמצעות מסמכי המינהל האזרחי, מתחיל ב-2.11.96. עוזר רע”ן תשתית מדווח ששלושה קרוואנים פרצו את מחסום חיזמה במהירות גבוהה, והחיילים “לא הצליחו” לעצור אותם. הקרוואנים הללו נמצאים מאוחר יותר מזרחית לעפרה, במקום שיכונה לימים עמונה.
11.11.1996
כעשרה ימים לאחר ששלושת הקרוואנים פורצים את המחסום של צה”ל, המינהל האזרחי מאתר אותם, ומוציא להם צווי הפסקת עבודה. המתנחלים יטענו, שנים אחר כך, שלא היו פעולות אכיפה בעמונה ושהתושבים שם לא ידעו שהם בונים על אדמה פרטית. אבל באמת – מספיק לבלבל אנשים עם עובדות.
24.11.1996
המינהל האזרחי דוחה החלטה לפנות את שלושת הקרוואנים שהוקמו בעמונה. המסמכים לא מפרטים את הסיבה, אבל נראה שהלחץ על המינהל עשה את שלו. התאריך: 24.11.96, לפני כמעט 20 שנה. המסמר נטול הראש ננעץ. לא יהיה פשוט לשלוף אותו.
29.4.1997
אנחנו קופצים חצי שנה קדימה. המינהל האזרחי מדווח לאורי אריאל, אז ראש היחידה להתיישבות תחת שר הביטחון יצחק מרדכי והיום שר החקלאות, על פגישה שערכו נציגי המינהל עם מנהיגי מתנחלים סמוך לעמונה. השתתפו בה ראש המועצה האזורית מטה בנימין דאז פנחס ולרשטיין, מנכ”ל אמנה זאב “זמביש” חבר, וראש המועצה של עפרה. המתנחלים מעלים אז מספר טענות: הם טוענים שהקרוואנים נמצאים שטח של צו תפיסה צבאי – טענה שלגביה מבהיר המינהל האזרחי שצו התפיסה לא בתוקף (ראוי לציין שאף אחד מהצדדים לא מעלה את השאלה איך לעזאזל אזרח פרטי רואה לנכון לתפוס עצמאית שטח שהצבא תפס לצרכיו); הם טוענים עוד שיש להם מסמכי רכישה של השטח. תושבי עמונה יחזרו על הטענה הזו פעם אחר פעם ב-20 השנים האחרונות – אבל, ראה זה פלא, התקשו להראות מסמכי רכישה תקפים. היועץ המשפטי של איו"ש מורה על הוצאת צווי הריסה למבנים בעמונה ועל חקירה בחשד להסגת גבול. לוולרשטיין זה לא משנה: הוא אומר שמאחר ו"מדובר בשטח שולט על כל האזור הינו מוכן להזיז את הקרוונים כך שיוצבו בתחום צו התפיסה (שאיננו בתוקף – יצ"ג), אך הדגיש כי אין לו כוונה לפנותם". (בימים האחרונים, יש לציין, הוא שינה את עמדתו).
21.8.1997
ארבעה חודשים על הפולש חלפו בנעימים, וראש ענף תשתית במינהל האזרחי מדווח על שיחה עם עוזר שר הביטחון להתיישבות אלי כהן – לימים, איזה צירוף מקרים, חבר כנסת מטעם הליכוד – ועם אורי אריאל. שני עובדי הציבור הללו מבקשים מרע"ן תשתית, לאור חוות דעתו של היועץ המשפטי של המינהל האזרחי שאוזכרה בפסקה הקודמת, “לא להזדרז” להעביר את הנושא לבדיקת היועץ המשפטי, משום שעמדתו ידועה.
3.11.1997
ב-3 בנובמבר 1997, עורך עוזר שר הביטחון כהן ביקור במקום, יחד עם ולרשטיין, זמביש ואחרים. בולטים בהיעדרם: נציגים של בעלי האדמות הפלסטינים והישובים הפלסטיניים שעל אדמתם נבנית עמונה. הוא מגיע להסכמה על שטיק, הראשון בשורה של שטיקים שמטרתם להכשיר את השרץ: להכריז על עמונה כעל אתר חפירות ארכיאולוגי.
20.4.1998
כהן, שעדיין עוסק בנושא הבנייה הבלתי חוקית בעמונה, מציע פתרון מפתיע: הוא ינסה לשכנע את המתנחלים לעזוב מרצונם. זה לא קרה, אבל אנחנו כבר באפריל 98’. הזמן נשרף.
בתחילת אוגוסט 98’, דוחה מינהלת התיאום והקישור (מת"ק) את הבקשה לתפוס אדמות בעמונה לצרכים צבאיים, משום שמדובר בקרקע פלסטינית פרטית ושהבקשה לתפיסה מיועדת לאבטחת “ההתיישבות הבלתי חוקית”. 1998, כן? לא 2016. המינהלת מציינת עוד שמתנחלי עפרה, כהגדרתה, העלו קרוואן למקום בעצמם, בתקווה שהחייילים יאיישו אותו בניגוד לחוק, אבל שהמח”ט הורה לחיילים שלא לאייש אותו.
23.8.1998
כשלושה שבועות לאחר מכן מזהיר המינהל האזרחי את תושבי סילוואד שלא לערוך תפילת מחאה מול עמונה. במזכר פנימי, אומר המינהל שבעבר שכנע את התושבים שלא לנקוט במחאה “בתואנה כי המבנים שהוצבו מטופלים בנוהל בב”ח [בנייה בלתי חוקית], שאורך זמן רב”. מכירים את הטענה שהבעלים הפלסטינים לא מחו? ובכן, בעמונה כמו בעמונה: לשקר אין רגליים.
24.8.1998
יום לאחר מכן מוציאה המועצה האזורית בנימין מכרז לפריצת דרך בלתי חוקית לחלוטין ל”הר עמונה”. חוק זה לחלשים.
31.8.1998
שבוע לאחר מכן מבחין המינהל האזרחי בסלילת הדרך הבלתי חוקית ומוציא צו הפסקה לעבודות ולהריסת הכביש.
7.9.1998
העובדה שהמינהל האזרחי מתעקש שמדובר בבנייה בלתי חוקית לא מפריעה למשרד השיכון (השר העומד בראש המשרד: בנימין נתניהו) להקציב ב-7 בספטמבר 1998 סכום של 300,000 ש”ח למימון הדרך הבלתי חוקית. המשטרה לא חקרה את קשירת הקשר הממשלתית הזו לביצוע פשע.
5.2.2004
וכך זה נמשך: המינהל האזרחי מתריע שוב ושוב על כך שמדובר בבנייה בלתי חוקית על שטח פרטי, אבל פרט ליצירת הררי ניירת, לא עושה כלום. בפברואר 2004, יותר משבע שנים לאחר זיהוי הבנייה הבלתי חוקית המקורית, מכריז המינהל האזרחי שלאור העובדה שהפולשים טענו שיש להם בעלות בשטח אבל – שוב! – לא הציגו מסמכים בנושא, יש להוציא צווי הריסה סופיים.
עמונה עדיין שם. אבל ב-25 בדצמבר השנה אמורה הממשלה לפנות את המאחז בעקבות פסיקת בג"ץ. 20 שנים וחודש לאחר שנדחה פינויים של שלושה קרוואנים מסיבות פוליטיות, נאלצת כעת הממשלה להתמודד עם פינוי של 40 משפחות.
לא עדיף היה להפסיק להכנע ללחצים של הימין הקיצוני, ופשוט לקיים את החוק?
יום שישי, 14 באוקטובר 2016
היסטריה מיותרת: החלטת אונסק"ו לא שוללת את קשר היהדות להר הבית
להלן קישור לכתבה המקורית:
מאת אורלי נוי |
פוליטיקאים מכל קצוות הקשת מיהרו לגנות את אונסק"ו ולהוקיע את ההחלטה שמתכחשת לקשרנו ההיסטורי והדתי להר הבית. מעיון בנוסח ההחלטה מתקבל הרושם שאיש מהם לא באמת קרא אותה
לעתים מתקבל הרושם שיש מעט דברים החביבים על מנהיגינו, מימין ומשמאל כאחד, יותר מאשר לאתר בקרב אומות העולם אנטישמים – אמיתיים או מדומים, הם לא בררנים בעניין – הקמים עלינו לכלותינו. הפעם הגיע תורו של אונסק"ו, ארגון החינוך, התרבות והמדע של האו"ם. כותרות סנסציוניות זעקו כי "אונסק"ו קיבל החלטה המטילה ספק בקשר היהדות לכותל". כמעט ולא נשאר פוליטיקאי יהודי שלא גינה במילים החריפות ביותר את ההחלטה – מראש הממשלה ונשיא המדינה דרך מרבית סיעות הבית בואך מרצ, כולל זהבה גלאון, שהקדישה בעמוד הפייסבוק שלה סטטוס זועם במיוחד להחלטה.
ואולם מקריאת טיוטת ההצעה המלאה של אונסק"ו (ראו בתחתית הפוסט, או כאן) מתקבל הרושם שהכותרות בישראל קידמו היסטריה לא לגמרי מובנת.
מהכותרות בתקשורת ומהתגובות ההיסטריות כדרכן של פוליטיקאים ישראלים אפשר היה להבין שהחלטת אונסק"ו שוללת קשר בין העם היהודי לירושלים. ובכן, כבר בפסקה הראשונה הצעת ההחלטה מדגישה הכרה מפורשת בחשיבותה של העיר העתיקה של ירושלים לשלוש הדתות המונותאיסטיות.
כדאי לקרוא את המסמך עליו מגיבים, גם אם הוא באנגלית. הכותל, הר הבית והעיר העתיקה בירושלים (אקטיבסטילס)
מנין, אם כן, הכותרות הסנסציוניות? מהעובדה שמתחם הר הבית מוזכר רק בשמו הערבי, חרם א-שריף, והכותל נזכר כרחבת אל-בוראק ואילו השם העברי, קרי הכותל, מוזכר רק אחר כך ובמרכאות. "פקיד ישראלי בכיר ציין כי זהו ניסיון להטיל ספק בקשר בין הכותל לבין בית המקדש היהודי", מציינים ב"הארץ". כלומר, פקיד ישראלי עלום שם הקיש מהבחירה הטרמינולוגית של ההצעה את מה שהקיש, והעיתונאים והפוליטיקאים אימצו את פרשנותו של אותו בכיר אלמוני ללא היסוס וחמור מכך – עושה רושם שמבלי לקרוא את המסמך (הלא ארוך, גם אם באנגלית) בעצמו.
אבנים ובתים מזכוכית
נכון – אזכור המתחם בשמו הערבי בלבד יכול בהחלט לצרום. אבל צריך לקרוא את המסמך כולו כדי להבין את הקונטקסט: גינוי חריף את התנהלותה החד-צדדית והברוטלית של ישראל ככוח כובש במקום. בהקשר הזה, ההתייחסות היא אכן לאתר כאתר מוסלמי, כי המסמך עוסק בהפרת זכויותיהם של המוסלמים במקום. האם היה מקום לציין את שני השמות – הר הבית/חראם א-שריף? בהחלט ייתכן שכן, אבל משלא עשו זאת אין משמעות הדבר שמטילים ספק בזיקה היהודית למקום, אלא רק מגנים – ובצדק – את האופן שבו ישראל מתנהלת שם ככוח כובש.
בין היתר ההחלטה מגנה את החפירות שישראל מנהלת בחוסר שקיפות ובאופן חד צדדי סמוך למסגד, את דיכוי חופש הפולחן ומניעת הגישה ממוסלמים למסגד, את המעצרים וההתקפות על אנשי דת אסלאמיים במקום, את ההחלטה שלא לתת ויזה לאנשי אונסק"ו שביקשו להגיע למקום, ואת תוכניות "הפיתוח" הישראליות באזור, כמו מתחם קדםהמפלצתי, שנועדו לייהד את האזור ולמחוק את הנוכחות והזיקה המוסלמית בו. כמו כן ההחלטה קוראת לישראל להשיב על כנו את הסטטוס קוו מלפני ספטמבר 2000 ולכבד את תפקיד הווקף הירדני כאפוטרופוס של המתחם.
התגובות ההיסטריות בישראל להחלטה הזו מצחיקות בעיקר נוכח הזלזול הבוטה והעקבי שישראל מפגינה כלפי האו"ם, החלטותיו ומוסדותיו, כולל אונסק"ו עצמו, שכאמור לאנשיו סירבה ישראל לתת בכלל ויזת כניסה למדינה. ואם דיוק היסטורי הוא כל כך בנפשם של נתניהו, רגב ושאר המתלהמים, אולי כדאי שיצפו שוב בסרטון ההסברה האחרון שלהם ובנרטיב ההיסטורי הגרוטסקי שהוא מקדם, ואז יחשבו שנית על אבנים ועל בתים מזכוכית דקה מאוד.
קישור להחלטה
יום שלישי, 11 באוקטובר 2016
כאמא פלסטינית אני דורשת: נתניהו, תתנצל!
להלן קישור לכתבה מקורית
מאת שיחה מקומית |
איך הייתן מסבירות לילד בן שש מדוע יורים גז מדמיע במחסום, למה בכלל יש מחסום, ולמה נהרגים ילדים בעזה? לא האמהות הפלסטיניות הן אלו שמלמדות את ילדיהן לשנוא כפי שטוען נתניהו
כותבת אורחת: דלאל עריקאת, רמאללה
בנאומו בחודש שעבר בפני העצרת הכללית של האו"ם היתה לראש הממשלה הישראלי, בנימין נתניהו, החוצפה לרמוז כי אמהות פלסטיניות מלמדות את ילדיהן לשנוא. כאמא פלסטינית גאה, אני חשה חובה להזכיר לו כיצד נראים החיים בארץ הזאת דרך עיניהם של ילדים, שחיים כבר חצי מאה תחת כיבוש או בגלות. כאמא פלסטינית, אני דורשת ממר נתניהו התנצלות וקוראת לאמהות ישראליות להצטרף אלי.
בני הבכור סרי נולד וגדל בקנדה עד גיל שש. בגיל זה חשבנו, בעלי ואני, שיש לו את הזכות לגדול בארצו ובקרב בני משפחתו, אז החלטנו לחזור למולדתנו. ציפיתי שנים רבות לרגע בו אוכל לראות את הורי בסופי שבוע ואת ילדי משחקים בהפסקות עם בני הדודים שלהם. עם זאת, החזרה שלנו לפלסטין לא הייתה כפי שציפיתי, ועד מהרה מצאתי את עצמי מחפשת דרכים להסביר לבני סרי מה קורה מסביב.
תזמון ההגעה שלנו, ביוני 2014, לא היה מוצלח במיוחד. נתניהו בדיוק השיק עוד מבצע צבאי תוקפני נגד בני העם שלנו בעזה. המראות של ההרג הרב וההרס ברצועת עזה היו מחרידים. סרי היה בטראומה.
מעולם לא ניסיתי לכפות את אמונותי הפוליטיות על משפחתי. תמיד תמכתי בחילופי תרבות ובפתיחות. מעולם לא מנעתי מילדי לראות את מה שקורה סביבם. כשגרנו במונטריאול הבן שלי חגג את חנוכה עם חבריו היהודים, והוא אף פעם לא חשב שהחגיגה הזאת שייכת לדת אחרת ואינה קשורה אליו. הוא היה אהוב על חבריו היהודים. הם היו חברים. אז מדוע שאני, או כל אמא אחרת, נהרוס את חווית הילדות של הילדים שלנו עם משהו שהם לא בחרו בו בעצמם?
תתנצל על מסע הדה-הומניזציה נגדנו! נתניהו נואם בפני עצרת האו"ם. 22 בספטמבר 2016 (קובי גדעון/לע"מ)
עם זאת, לחשיפה של סרי למראות ההתנפלות הישראלית השערורייתית על עזה, רק כ-100 קילומטרים מהמקום שבו אנחנו גרים, היתה השפעה כמעט אוטומטית. מראה ההפגזות, מאות הילדים שנטבחו, מראה הפליטים חסרי הבית – כל אלו הובילו את בן השש שלי לספר לי שהוא שונא ישראלים. הוא שונא אותם כי הישראלים הורסים את החיים של ילדים בגילו בעזה, מותירים אותם ללא הורים, ללא בתי ספר, ללא גני משחקים או כל תקווה. באותו רגע הבנתי שהפוליטיקה נכנסה לביתי ושאאלץ להתמודד איתה.
הבן שלי שאל אם הצבא הישראלי יפציץ גם את הבית שלנו. אמרתי לו שאנחנו נהיה בטוחים, אבל הוא טען שמה שקרה בעזה יכול לקרות גם כאן. כך נזכרתי בהפצצות הישראליות ובפלישות הצבאיות כאן ברמאללה, רק לפני שנים לא רבות במהלך, האינתיפאדה השניה. בבית הספר הוא שמע מילדים אחרים שהצבא הישראלי יכול לפגוע בנו בכל זמן שירצה, אך סרי שלי ניסה לשכנע אותם שהם טועים, כי אמו המהימנה אמרה לו שאנחנו בטוחים. באותו היום הוא הציג לי שאלה: האם חברי לכיתה צודקים? האם החיילים הישראלים יכולים להיכנס לעיר שלנו ולפגוע בנו מתי שהם רוצים?
החלטתי להתייעץ עם עובדת סוציאלית, שיש לה הסמכה ישראלית, וזו המליצה לי לומר את האמת. אנחנו כבר לא חיים במונטריאול וזו המציאות לה סרי עד כרגע. הבנתי שאני לא יכולה להסתיר יותר את המציאות מהבן שלי, שחוסר כנות תהיה לא הוגנת ותפגע ביחסים שלנו. בסופו של יום התשובות לשאלות שסרי שאל בעקבות דברי חבריו לכיתה הן: כן, הילדים צודקים, וכן, החיילים יכולים וגם עושים. כאמא אני לא מוכנה שבני יאבד את האמון שלו בי, אבל בעת ובעונה אחת אני לא יכולה להפסיק לחשוב על כך שהוא רק ילד, שמגיעה לו ילדות טובה הרחק מכל הסכסוך המתמשך הזה.
הלווית 26 בני משפחת אבו ג׳מעה שנהרגו בהפצצות ישראליות. חאן יונס, רצועת עזה, 21 יולי, 2014. באסל יאזורי / אקטיבסטילס
באותו סופשבוע סרי נסע עם אביו לבקר את דודתו שמתגוררת בירושלים. בדרכם חזרה הם עברו במחסום קלנדיה הידוע לשמצה, המפריד בין רמאללה וירושלים, ושם נאלץ בני בן השש להתמודד עם עימותים בין הצעירים לכוחות הכיבוש. סרי, מוגן על ידי אביו, היה עד לכוחות ישראלים שיורים כדורים וגז מדמיע נגד אזרחים. הוא היה נתון בעצמו בסכנה. מר נתניהו, איך אתה רוצה שאסביר זאת לבני? האם תוכל לספק תשובה משכנעת?
שבועות ספורים אחרי שהחל ללמוד בבית הספר החדש שלו ברמאללה הוזמן בני למסיבת יום ההולדת של חברו לספסל הלימודים. ביום שבו היתה אמורה להתקיים המסיבה קיבלתי הודעת טקסט מהוריו של חתן השמחה. הם התנצלו על כך שלא יוכלו לקיים את האירוע כמתוכנן לאחר שדודו של ילד יום ההולדת נחנק למוות משאיפת גז מדמיע שירו חיילים בזמן מחאה נגד הפקעת אדמות בכפר ליד רמאללה. מה אומר לבני? איך אסביר לו מדוע בוטלה החגיגה?
אני הדוגמא לאמא פלסטינית אמיתית, שדואגת לילדיה ולרווחתם הנפשית. אני הדוגמא האמיתית למאות אלפי אמהות פלסטיניות מסורות שרוצות לגדל ילדם פלסטינים שמחים ובטוחים בעצמם. אני מציעה לכל אחד לשאול את אשתו או אמו האהובה מה הן היו עושות. אני בטוחה שהן היו אומרות שאימהות היא אוניברסלית. שלא משנה הדת, המוצא או הזהות. אמהות פלסטיניות, כמו כל אמא בעולם, רק רוצות לוודא שהילדים שלהם בטוחים. גם בגיל 20, 40 ו-60. הילד שלי יהיה הילד שלי גם כשיהיה בן 90.
הרופא שיילד את סרי בבית החולים במונטריאול הוא יהודי מכפר סבא. גם הרופא שמל את סרי הוא יהודי. אין לנו דבר נגד יהודים. הבעיה שלנו היא עם הכיבוש שמבצעים יהודים בתואנות שווא של מדינה יהודית בלתי מוגדרת. אל תתבלבלו בבקשה, הסכסוך הוא לא דתי אלא אך ורק פוליטי. מר נתניהו, אתה חייב לי ולכל האמהות הפלסטיניות התנצלות על המאמצים הבלתי פוסקים שלך להפוך אותנו ללא אנושיות.
דלאל עריקאת היא מרצה לדיפלומטיה ופתרון סכסוכים באוניברסיטה הערבית-אמריקאית ובאוניברסיטת ביר זית. היא בעלת תואר דוקטור במנהל ציבורי מסורבון, בעלת תואר שני בלימודי דיפלומטיה מאוניברסיטת ווסטמיניסטר בלונדון ותואר ראשון במדע המדינה מאוניברסיטת ירדן. דלאל מפרסמת טורים שבועיים בעיתון היומי אל-קודס. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
יום שני, 15 באוגוסט 2016
באישור ביהמ"ש: שובת רעב מזה 58 ימים יישאר כבול למיטה
להלן קישור לכתבה המקורית
מאת חגי מטר |
באופן תקדימי קבע בית המשפט שהעציר המנהלי בלאל כאיד גם לא יוכל לפגוש רופא מטעמו. השופט משניות האשים את "רופאים לזכויות אדם" בכך שעתרו בחוסר תום לב. הארגון: זה צמצום המרחב הדמוקרטי, נערער לעליון
בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה אמש (חמישי) שתי עתירות של העציר המנהלי שובת הרעב בלאל כאיד, וקבע כי העציר יישאר כבול למיטתו בבית החולים, ולא יזכה לפגוש רופא מטעמו. כמו כן האשים בית המשפט את ארגון רופאים לזכויות אדם (רל"א), המייצג את כאיד, בכך שהוא עתר בחוסר תום לב. בארגון אומרים שיעתרו נגד ההחלטה, ובמיוחד נגד החלק התקדימי ששולל את הזכות להיוועצות של רופא מטעם העציר, לבית המשפט העליון.
בלאל כאיד, תושב אזור שכם, ישב במאסר 14 וחצי שנים בגין שני נסיונות לגרימת מוות בירי. ביוני האחרון, ביום שחרורו המתוכנן, קיבל כאיד צו מעצר מנהלי לשישה חודשים נוספים בכלא ללא משפט, בטענה שהוא עדיין חבר בחזית העממית לשחרור פלסטין, וששחרורו עדיין מהווה סכנה מיידית לבטחון האזור. את הצו ניתן להאריך עוד יותר ללא הגבלת זמן וללא משפט. נגד צו זה הוא שובת רעב כבר 58 ימים נכון להיום, וב-17 ביולי הוא אושפז בבית החולים ברזילי באשקלון בשל הדרדרות במצבו הרפואי.
מאז שהועבר לברזילי ולמרות מצבו הגופני הירוד כבול העציר למיטתו בידיו וברגליו, בנוסף לקיומו של צוות אבטחה של שב"ס סביבו. בנוסף, כאיד ביקש לממש את זכותו להיוועץ עם רופא עצמאי מטעמו, וסורב על ידי שב"ס. נגד שתי סוגיות אלה עתר כאיד באמצעות רל"א לבית המשפט, וכאמור אתמול נדחה.
"מניע זר"
בהחלטתו מאשר השופט המחוזי אהרון משניות את החלטת שב"ס להמשיך בכבילתו של כאיד למיטתו, ומקבל את עמדת שב"ס שמכיוון שהוא מוחזק בקומת הקרקע בחדר עם חלון לא מסורג יש חשש שינסה לברוח או שאחרים ינסו להבריח אותו מהמעצר, או שיתקוף את אחד הסוהרים או אנשי הצוות הרפואי. כדי לבסס את מסוכנותו של העציר מתבסס בית המשפט שוב על הדוחות החסויים שעל בסיסם הוצא צו המעצר המנהלי – דוחות מודיעיניים שהעציר ועורכי דינו לא יודעים את תוכנם ולא יכולים להתגונן בפניהם, והם בדיוק חלק מהסיבה לשביתת הרעב מלכתחילה.
בחלק שעוסק בזכות העציר לפגישה עם רופא מטעמו עוסק השופט משניות פחות בזכות עצמה ויותר בשאלת איכות הטיפול שמקבל בלאל כאיד. הוא מציין את מקצועיותם של רופאי שב"ס, את העובדה שבבית החולים ברזילי מטפלים בו בכירי הרופאים, שאף צברו נסיון בשביתות רעב קודמות, וכן את ביקוריהם המזדמנים של אנשי הצלב האדום. לפי פסק הדין, די בכל אלה כדי לוודא שהעציר מטופל היטב, גם אם הוא מעוניין בחוות דעת נוספת.
בהקשר זה תוקף השופט משניות את כאיד ורל"א וכותב כי "קשה להשתחרר מן הרושם כי ביסוד העתירה לא עומדת דאגה כנה ואמתית לבריאותו של העותר, אלא מניע זר שאינו ראוי לסעדו של בית המשפט… באתי לכלל המסקנה כי הבקשה לביקור רופא פרטי… לא באה בתום לב ומתוך שיקולים בריאותיים". עם זאת, השופט לא מפרט אילו מניעים זרים אחרים אולי מפעילים את הארגון.
"כבר בדיון בבית המשפט שב"ס רמז כל הזמן שרל"א מונע ממניעים שלא לטובתו של העותר, לא דואגת למצבו הרפואי אלא שיש לה מניעים אחרים", מספרת אמאני דעייף, מנהלת מחלקת כלואים בארגון. "הם לא פירטו, ואנחנו לא התייחסנו אל הטענות האלה כי הן מופרכות ואין בהן כלום שמצדיק את הכבילה או מניעת הפגישה עם הרופא, אבל להפתעתנו השופט עצמו אימץ את האמירה הזאת שהארגון מונע ממניעים אחרים, לא ראויים.
"עמותת רופאים לזכויות אדם נאבקת כבר שנים ארוכות לצד שובתי רעב, וזו הפעם הראשונה שבית משפט בצורה כזאת מערער על עצם הלגיטימיות שלנו להגן על זכויות אסירים. אם מדברים על צמצום המרחב הדמוקרטי – זה יושב על הרצף הזה".
מדרדרים משביתה לשביתה
"צריך להדגיש שלא אנחנו ולא בלאל לא ערערנו לרגע על המקצועיות של הרופאים [של שב"ס ובברזילי, ח.מ.], אלא רק הדגשנו את הזכות החוקית להתייעץ עם רופא מטעמו", מוסיפה דעייף. "זו גם הפעם הראשונה שאומרים שכניסת רופא מטעם הצלב האדום מייתרת כניסה של רופא מטעם העציר. לצלב האדום אסור ללכת לערכאות משפטיות או לפרסם ברבים אם יש הפרה של זכויות החולה. גם הצלב האדום אומר בעצמו שהוא לא מהווה תחליף לפגישה עם רופא מטעם העציר".
"בכל שביתת רעב אנו רואים כיצד המדינה על כלל מערכותיה נוגסת יותר ויותר בזכויות בסיסיות של שובתי הרעב שהינם עצירים מנהליים שלעתים אינם יודעים אפילו על מה נעצרו", מוסיפה עו"ד עולא שתיוי מרופאים לזכויות אדם, ומוסיפה שמצבו הרפואי של בלאל כאיד כיום כלל לא מאפשר לו לתפקד, וודאי שלא לברוח כשהוא תחת שמירה. "הטיעונים האבסורדיים לכבילה חושפים את האמת הפשוטה, כי מטרת שב"ס בכבילתו של בלאל, היא לשבור את רוחו של שובת הרעב וביהמ"ש, לצערנו, בחר לשתף פעולה עם הפיכת הרפואה לכלי במשחק הזה".
כאמור, ברל"א אומרים שיגישו ערעור על ההחלטה לבית המשפט העליון.
בימים אלה שובתים רעב עוד עשרות עצירים מנהליים ואסירים פלסטינים בבתי הכלא, רבים מהם בסולידריות עם בלאל כאיד. ישראל מחזיקה כיום במאות עצירים מנהליים בבתי הכלא, ובהם בין היתר ליצן שעובד עם ילדים בעלי מוגבלויות, ועיתונאי החבר במזכירות ארגון העיתונאים הפלסטיני.
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
יום שבת, 6 באוגוסט 2016
המלחמה שמנהלת ישראל נגד התקשורת הפלסטינית הרחק מעין הציבור
להלן קישור למאמר המקורי
מאת נעם רותם |
מחמד אל-קיק לא לבד: בין פטיש הכיבוש הישראלי לסדן הרשות הפלסטינית, עיתונאים ואנשי תקשורת פלסטיניים נעצרים, נחקרים ומאויימים תדיר, ואיש לא פוצה פה
בלילה של יום שלישי השבוע פשטו כוחות חמושים על בית בשכונת סילוואן במזרח ירושלים, העירו את המשפחה המתגוררת בו, והגישו לדיאלה ג'וויחאן (ديالا جويحان), עיתונאית העובדת עבור העיתון אל חיאת, צו התייצבות בתחנת המשטרה במגרש הרוסים לשם חקירה. ג'וויחאן מסקרת מקרוב את ההתקוממות של החודשים האחרונים בעיקר במזרח ירושלים, והיא אחת משורה ארוכה של אנשי תקשורת פלסטינים שנעצרו או שזומנו לחקירה בעקבות עבודתם העיתונאית, במה שארגון העיתונאים הפלסטיני מכנה "מתקפה ישראלית על התקשורת הפלסטינית".
ישראלים אוהבים להתהדר במדד חופש העיתונות של הארגון האמריקאי Freedom House המדרג את ישראל במיקום טוב יחסית, עם ציון של 70, אמנם הנמוך ביותר האפשרי בקטגוריית המדינות החופשיות, אבל עדיין גבוה. פרט קטן שמוזכר בדו"ח הנ"ל, בסוף, ובקטן, הוא שהמדד הזה לא כולל את המצב בשטחי הגדה וברצועת עזה. שם הציון הניתן באותו מדד הוא 16, מהנמוכים בעולם והמציין חוסר חופש עיתונאי מוחלט.
על פי דו"ח שפורסם לאחרונה על ידי "The Palestinian Center for Development and Media Freedoms", במהלך שנת 2015 נרשמו 407 התקפות של כוחות ישראלים כנגד עיתונאים, שחלקן התקפות גופניות (כ-42%) והשאר מתחלק בין מניעת גישה לסיקור, מעצרים, נזק לציוד, שימוש בעיתונאים כמגינים אנושיים, ועוד. אלה לא התקפות ספורדיות, אלא חלק מהמציאות היומיומית של אנשי תקשורת פלסטינים.
אחמד אל ביתאווי, עיתונאי פלסטיני, הורשע בבית דין צבאי ישראלי בהסתה שבוצעה, כביכול, כחלק מעבודתו העיתונאית. עיתונאים אחרים, ביניהם מחמוד אל קוואסמה ומוחמד קדומי, עצורים כעת בבתי הכלא הישראלים ומחכים למשפטם באותה האשמה. מיותר לציין שהכלי הזה מופעל אך ורק כנגד עיתונאים פלסטינים ולעולם לא נגד עיתונאים יהודים שחלקם מפרסמים דברי הסתה דומים, כמו למשל אמנון לורד שפרסם במאמר בשער של העיתון "מקור ראשון" לפני כמה שבועות כי "הרג מחבל ללא כל עילה של הגנה עצמית מיידית הוא מצב טבעי במלחמה".
במהלך חודש פברואר נחקרו שורה ארוכה של עיתונאים פלסטינים בירושלים ובגדה, ביניהם מפיק תוכנית הבוקר "בוקר טוב ירושלים" בטלויזיה הפלסטינית נאדר ברברס, מנהל משרד "פאל-מדיה" בירושלים איסחאק אלקסבה, צלם סוכנות "וואפה" איימן נובאני, כמו גם עיתונאים רבים אחרים, צלמים, מקליטים, וטכנאים.
תחנת הטלוויזיה "פלסטין אל יום" שפעלה מביר זית נסגרה בצו המפקד הצבאי הישראלי בעקבות טענה להסתה במסגרת שידוריה, ומספר עיתונאים שעבדו בה נעצרו ועדיין מוחזקים בידי רשויות הבטחון הישראליות. גם העיתון הוותיק סוות אל-חק ואל-חורייה והאתר PLS48 הפועלים בתוך שטחי ישראל נסגרו מתוקף צו תקנות החירום.
לפחות שלושה עיתונאים פלסטינים מוחזקים כעת בבתי הכלא הישראלים תחת צו מעצר מנהלי לכליאה ללא משפט. נגד איש מהם לא ניתנה החלטה של בית משפט שאינו צבאי, ולטענת גורמים רבים הם נעצרו בעקבות עבודתם המקצועית. במקרה של עציר מנהלי נוסף, העיתונאי מחמד אלקיק, שהמקרה שלו הגיע לפתחו של בית הדין הגבוה לצדק, התעלמו השופטים מעיסוקו המקצועי ככתב ופרשן, וקבעו כי הם מאמינים לחומר החסוי שהוגש בפניהם ומסכימים להשאירו כלוא ללא משפט.
שתיקת העמיתים בישראל
הפגיעה האנושה בחופש העיתונות הפלסטיני מגיעה לא רק מישראל, אלא גם מהרשות הפלסטינית, שאנשי מגנוני הביטחון שלה עוצרים, מכים, ופוגעים בעיתונאים המבקרים אותה או את ישראל. בין הפטיש לסדן האלה נפגע חופש העיתונות פגיעה אנושה. העדר הסולידריות הכמעט מוחלט מהקולגות הישראלים מדאיג אף הוא, ומול שורה ארוכה כל כך של הפרות חמורות מאין כמותן אי אפשר אלא לתמוה איך יכולים אנשי תקשורת רבים כל כך, שבדרך כלל יש להם הרבה מה להגיד על כל דבר, להישאר אילמים. תדירות ועצמת הפגיעות האלה הולכות ומחמירות. יותר ויותר עיתונאים נעצרים, נחקרים, מאויימים, והדבר עובר בשקט מוחלט. בכנסת קיימת שדולה למען חופש העיתונות, אך קולה לא נשמע. גם ארגון העיתונאים הישראלי, יש לציין, יכול היה להיות הרבה יותר אקטיבי בעניין מכפי שנהג עד היום.
הטיעון בו משתמשים כוחות הבטחון הישראלים לטובת מעצר העיתונאים וסגירת כלי התקשורת שלהם הוא לעיתים קרובות "הסתה". אך המלחמה ב"הסתה" הזו מופנית כלפי צד אחד בלבד, ומופעלת נגד תושבים נטולי זכויות הנתונים למשטר צבאי דורסני ואלים. מגמת צמצום החופש המוגבל ממילא של הפלסטינים תושבי הגדה ומזרח ירושלים הולכת ומחמירה: על פי נתוני "מועדון האסיר", בין החודשים אוקטובר 2015 לחודש מרץ 2016, מעל 148 פלסטינים נעצרו בעקבות פרסום פוסטים בפייסבוק. חופש הביטוי, שגם לפני תחילת ההתקוממות בסוף הקיץ שעבר היה מוגבל, הולך ומצטמצם. על חופש ההפגנה, האסור תחת החוק הצבאי בגדה, אין מה להכביר מילים.
העיתונות נחשבת לכלב השמירה של הדמוקרטיה. אני לא יודע מה זה אומר כשהמשטר הוא צבאי, אבל אין ספק שללא עיתונות המצב יהיה חמור הרבה יותר. עלינו, כישראלים וכפלסטינים, לעמוד לצד העיתונאים הנרדפים על ידי השלטון הישראלי, ולהעביר מסר חד משמעי שיש לשמור על זכותם של עיתונאים לבצע את עבודתם בלי התערבות צבאית ישראלית בתכנים או בטון הדיווח. כפי שלא יעלה על הדעת שצה"ל יתערב בתכני העיתונות הישראלית, כך יש לוודא שלא יעשה זאת כשמדובר בעיתונות הפלסטינית.
פנינו למשטרת ירושלים בבקשה לתגובה בעניין מעצרה של העיתונאית דיאלה ג'וויחאן. אם תתקבל היא תתפרסם כאן.
חיילים ירו עליך סתם? נחרים לך את המכונית ונשלול לך את אשרת העבודה
להלן קישור למאמר המקורי
מאת ג'ון בראון |
חיילים ירו על רכב פלסטיני ובו נערים שחזרו מבילוי בבריכה. אחד נהרג. למרות שידוע כי הנערים היו חפים מפשע נשללו האישורים של אחד הפצועים ובני משפחתו. בעקבות התערבות שיחה מקומית חזר בו שב"כ מהחלטתו, ולנו נותר לתהות שוב על הדרך השרירותית בה מתקבלות שם החלטות
ביום שלישי, 21.6.16, באחת וחצי בלילה, קצין בחטיבת כפיר שנסע בכביש 443 נעמד בגשר נמוך מעל הכביש וירה מספר צרורות במונית שעברה מתחתיו. זאת לאחר שדקות קודם נזרקו באזור אבנים. מהירי נהרג הנער מחמוד בדראן, בן 15, ארבעה מחבריו נפצעו והנהג נורה בראשו. הם היו בדרכם חזרה מבילוי בפארק מים "לין לאנד", בכפר בית סירא.
בבוקר דווח בחדשות כי "מחבל בן 15 חוסל", אך עד מהרה התברר כי זו הייתה הודעה שיקרית של דובר צה"ל שפורסמה בתקשורת כפי שהיא (בלי לציין שמדובר בציטוט), ולמעשה הקצין ריסס מכונית בה הנוסעים לא עשו דבר. בצה"ל אף טרחו לקחת טביעות אצבעות מגופת הנער כדי לוודא זאת כפי שסיפרה לנו עו"ד עטיה המטפלת בתיק. הקצין עד היום לא נעצר באשמה כלשהיא למרות שירה בבירור בניגוד לפקודות פעמים רבות.
הרצחת וגם שללת?
אבל כאן לא מסתיים הסיפור. הנהג, עאהד אותמאן, ניצל בנס מהירי בראשו, נלקח לאיכילוב ושם טופל. בשבוע שעבר סיפרה לשיחה מקומית עו"ד עטייה המטפלת בתיק כי כאשר חזר לביתו התברר לו כי לא רק המכונית שהייתה פרנסתו הוחרמה, אלא שאישור העבודה שלו ואישור הכניסה לישראל נשלל. כך גם רישיונם של שני אחיו אחמד וחמזה. שום הסבר לא סופק להם. המעסיקים פנו לרשויות וטענו כי מדובר בעובדים מצטיינים אך זה לא עזר. כך נמנע מעאד גם לחזור לטיפולים ההכרחיים באיכילוב, עליהם הוא נדרש לשלם מכיוון שישראל מסרבת לקחת אחריות על האירוע.
שלילת היתרים היא אמנם בפרקטיקה מקובלת במקרים בהם נהרגים פלסטינים מאש צה"ל, אך בדרך כלל מדובר במקרים בהם החקירות ארוכות ולוקחות שנים, ולא במקרה כה מובהק של ירי לא חוקי, כאשר ברור שאין למעורבים כל קשר לפעילות עוינת כלשהיא.
לכן פנינו למינהל האזרחי כדי לבדוק מה הסיבה לכל הפחות. שם טענו שהשב"כ אחראי לכך. אז פנינו אליהם, הגורמים בדקו, ובערב חזרו עם התגובה "פנייתך בעניינו של מר עאהד עתמאן ואחיו, אחמד וחמזה, התקבלה במשרדנו והועברה לגורמים הביטחוניים הנוגעים בדבר. בבדיקה נוספת של הנושא, לרבות הטעמים אשר פורטו בפנייתך, הוחלט כי, בשלב זה, תוסר המניעה הביטחונית הנוגעת לכניסתם של השלושה לישראל".
ככה סתם.
ואמנם אנחנו שמחים כי לפחות העוול הזועק לשמיים הזה בא על פתרונו, אך אי אפשר שלא לתהות על השרירותיות של השלטון הצבאי הישראלי בגדה המערבית, אשר משתמש לרעה בכוחו כמעט ללא פיקוח.
הירשם ל-
רשומות (Atom)