10 Things Palestinians Can’t Do Because Of The Israeli Occupation
It affects almost all aspects of their lives.
12/29/2016 06:51 pm ET
Israeli government and some U.S. politicians are attacking the Obama administration for permitting a recent U.N. Security Council resolution that condemns Israeli settlements in the occupied Palestinian territories. Secretary of State John Kerry faced further ire on Wednesday after saying the settlements threaten prospects for peace in the region.
Yet part of the reason the administration decided to speak out forcefully about the settlements is because they are such a key feature of Israel’s occupation ― now approaching its 50th year. The occupation affects almost every aspect of Palestinians’ lives in the West Bank, the Gaza Strip and East Jerusalem.
Here’s how:
1. Palestinians can’t live free of Israeli military presence.
PETER TURNLEY/CORBIS/VCG VIA GETTY IMAGES
Israeli soldiers detain a Palestinian child following clashes in Hebron, West Bank.
When the Israel-Palestine conflict is referred to as an “occupation,” it’s not figurative — occupied Palestinian territories, specifically the West Bank and East Jerusalem, are constantly patrolled and controlled by the Israeli military. These armed soldiers have been accused of beating, detaining and torturing Palestinians.
Breaking the Silence, an organization of former Israeli soldiers who are critical of the occupation, alleged that Israel Defense Forces intentionally killed civilians during the last war in Gaza.Soldiers enforce checkpoints, blockades, curfews and other restrictions.
2. Palestinians in Gaza can’t control the flow of goods and supplies.
ANADOLU AGENCY/GETTY IMAGES
Palestinian workers in Gaza City protest the Israeli blockade of Gaza on Dec. 27, 2016.
Israel maintains a strict blockade on Gaza that allows it to control what flows in and out of the territory. Israeli officials say the blockade aims to prevent Hamas, a militant political group that took over the territory in 2007, from acquiring weapons ― but the crackdown on imports and exports alsoextends to food and medicine.
Government documents show that from 2007-2010, the Israeli military calculated the number of calories people in Gaza needed to avoid malnutrition. Critics said the calculation appears to have been used to limit the food supply in Gaza, a charge the Israeli government denied. The limited food supply in Gaza has caused price inflation.
The blockade also restricts shipments of materials, such as wood and steel, that are needed to rebuild structures like schools and hospitals leveled in past wars with Israel.In 2011,a U.N. panel ruled the blockade constituted collective punishment, a violation of international law.
3. Palestinians can’t control their access to water in the occupied territories.
ABED RAHIM KHATIB/ANADOLU AGENCY/GETTY IMAGES
A Palestinian child fills his container in anticipation of water shortages in Rafah, Gaza Strip, on Aug. 28, 2014.
Since the beginning of the military occupation in 1967, Israel has controlled access to water in the occupied Palestinian territories. The majority of the water from the area’s two main sources goes to Israeli areas. There are frequent water shortages in the West Bank and poor water quality in Gaza, according to Israeli human rights organization B’Tselem.
When the demand for water increases in summer months, settlements are prioritized, Amnesty International found. Palestinians sometimes go days or months with water shortages. Bethlehem residents say they have experienced 40 days without running water ― affecting bathing, drinking, cooking and agriculture. Palestinians often resort to storing water, which can be unsanitary, or using bottled water, which can be expensive.
4. Palestinians can’t access certain life-saving health care.
MOMEN FAIZ/GETTY IMAGES
Palestinian women organize a demonstration to demand access to early screening for breast cancer in Gaza on Oct. 12, 2015.
Due to the blockade, many hospitals in the Gaza Strip lack critical equipment and resources. For cancer treatment, which is hard to come by in Gaza, Palestinians have to request permission from Israel to travel elsewhere ― usually to Israel, where the treatment is available.Israeli officials will only grant travel permits to patients who have “urgent humanitarian and life saving cases,” a representative from the prime minister’s office told Haaretz.
Even if people are granted entry, the process can be long, expensive and bureaucratic. The situation has left many cancer-diagnosed Palestinians, including children, stuck in Gaza. Hospitals there lack resources, and Israel has bombed many of themduring past wars.
Israel has denied travel permits to Israel for hundreds of Palestinian women suffering from breast cancer this year, according to Middle East Monitor. In the first 10 months of 2016, 548 Palestinian women applied for travel permits to access breast cancer treatment — 287 were turned down for unspecified reasons, and 125 were rejected due to alleged security concerns. There are over 1,200 women suffering from breast cancerin Gaza, representing just under 20 percent of the cancer patients there.
5. Palestinians can’t live in Israeli settlements in the occupied territories.
BAZ RATNER/REUTERS
A Palestinian man passes an Israeli settlement in the West Bank on Dec. 28, 2016.
Palestinians who are not citizens of Israel are barred from living in or even visiting the settlements, according to Diana Buttu, former legal adviser to the Palestinian Liberation Organization.
The Israeli settler population has grown 21 percent between 2009 and 2015, reaching almost 600,000 people in the West Bank and East Jerusalem. Additionally, many of the roads between and around settlements are restricted to Israelis, making efficient transit difficult for Palestinians. Thousands of Palestinians’ homes have been demolished in order for these settlements to exist.
6. Most Palestinians can’t enjoy the rights of citizenship.
MUSTAFA HASSONA/ANADOLU AGENCY/GETTY IMAGES
A Palestinian woman shows her identification card at a checkpoint at the border with Egypt on Sept. 7, 2016.
Palestinians living under Israeli occupation are effectively a stateless people, who, for the most part, lack rights to citizenship in any sovereign nation.
Palestinians residing in East Jerusalem are technically eligible for citizenship, but Israel only granted citizenship to about half of Palestinian applicants from 2003 to 2013. And the application process has all but halted over the past three years, according to a Times of Israel report. Palestinian residents of Jerusalem can only vote in municipal elections.
For Palestinian residents of Gaza and the West Bank, gaining Israeli citizenship is all but impossible. It’s even difficult for Palestinians with an Israeli parent to gain citizenship. Being married to an Israeli does not grant Palestinians the right to live in Israel.
Under the Law of Return, anyone who is a non-Israeli Jew or is related to a non-Israeli Jew can be almost automatically granted citizenship. Palestinian refugees who fled Israel during the 1948 war are denied that opportunity and can’t reclaim the land and possessions they were forced to leave behind.
This is particularly important when it comes to voting rights in Israel. Israeli politicians and policies directly impact Palestinians’ lives, but without Israeli citizenship, Palestinians cannot vote in national elections. Palestinians from the occupied territories who live in Israel are only allowed to vote in municipal elections.
Meanwhile, the Palestinian Authority, a governing body that has some authority in parts of the West Bank, last held presidential elections in 2005.
7. Palestinians don’t have the same due process and civil rights as Israelis.
ISSAM RIMAWI/ANADOLU AGENCY/GETTY IMAGES
Israeli soldier prepares to strike Palestinians after they interfered with an attempt to arrest a child.
Palestinians can be imprisoned without charge for a period of up to six months under the Israeli policy of “administrative detention.” After the end of the six months, Israeli officials are allowed to renew the detention indefinitely ― a violation of international law, according to B’Tselem.
Many detained Palestinians are activists, protesters, politicians or journalists, sparking criticism from human rights groups that Israel is attempting to silence dissidents. In April, almost 700 Palestinians were under administrative detention, many loosely accused of being terrorists. Hundreds of minors were also in custody. Some detainees held under administrative detention have been tortured, according to Amnesty International.
While Israelis are required to be brought before a judge within 48 hours of being arrested, Palestinians can wait up to eight days. Palestinians are tried in military courts, while Israeli settlers living in the same territories are tried in civil Israeli courts.
At every stage of the criminal justice process, occupied Palestinians have fewer rights. Their trials can be longer, the threshold for their convictions is lower and they receive longer sentences than Israelis for similar crimes. As of 2011, the conviction rate of Palestinians in these military courts was almost 100 percent.
8. Palestinians can’t travel in, out and through occupied territories without restriction.
HAZEM BADER/AFP/GETTY IMAGES
Palestinian Muslims wait at an Israeli checkpoint in Hebron, West Bank on July 1, 2016.
Israel has implemented strict travel restrictions in and outside the occupied Palestinian territories for decades, making it difficult for Palestinians to leave, return and travel through the areas.
Military checkpoints and roadblocks are scattered throughout the West Bank and East Jerusalem, some of which have lines that can add up to five hours to Palestinians’ daily commutes. There are almost 100 permanent checkpoints, according to B’Tselem. Checkpoints have been set up on roads following terrorists attacks, but also after children threw rocks. Occupying soldiers can arbitrarily deny passage through any checkpoint, which can make working, visiting family and planning travel almost impossible. Palestinians have died at checkpoints en route to a hospital on the other side, the U.N. reports.
Entering and leaving occupied Palestinian territories is also difficult for Palestinians. The border with Egypt is rarely open and has a waiting list of 30,000 people. Passage through the northern border is up to Israeli officials’ discretion. Travel between the Gaza Strip and the West Bank is extremely difficult. Traveling through Jordan has become more restrictive this year, as more travel permits are denied. Many of the people who attempt to leave are students or people seeking medical treatment.
Entering occupied territories as a foreigner is also difficult, even for Palestinians who were born or are living abroad. U.S. citizens report that they’ve faced discrimination for attempting to travel to occupied territories, and detention and interrogation are not uncommon. It’s particularly challenging for activists and journalists to enter the territories.
9. Palestinians aren’t equally protected by labor laws.
AMMAR AWAD/REUTERS
A Palestinian worker carries wood through a construction site in an Israeli settlement in the West Bank on March 13, 2011.
In 2007, the Israeli Supreme Court passed a law allowing Palestinian workers employed by Israeli businesses the protection of Israeli labor laws. But a new regulation passed in September requires Palestinians to pay a deposit to the court upfront before suing employers for labor law violations. The expensive fees and long process makes it harder for Palestinians to challenge mistreatment. Foreign workers, many of whom are Palestinian, hold the majority of working-class and service jobs in the Israeli economy.
Palestinians working for Israeli businesses in thesettlements have experienced violations of Israeli employer standards. Human Rights Watch has documented incidents of child labor in settlement businesses as well as other abuses, like denying social benefits and paying below the minimum wage.
10. Palestinians can’t stay out late.
HAZEM BADER/AFP/GETTY IMAGES
Israeli soldier patrols an empty street following the implementation of a curfew in Hebron, West Bank, in July 2009.
The IDF has, at times, imposed curfews on Palestinians. The curfews are usually put in place on Jewish holidays, like Rosh Hashanah in October, or following clashes between Palestinians and Israeli forces.
Israeli officials justify these curfews as necessary security measures, but human rights observers like B’Tselem say curfews constitute collective punishment — a violation of international law. Curfews are often the result of protests of the occupation itself.
This list of obstacles Palestinians face as a result of the occupation is not exhaustive — there are a number of other human rights concerns and restrictions imposed on non-Israelis in the West Bank, the Gaza Strip and East Jerusalem. Human rights groups like Amnesty International, Human Rights Watch and B’Tselem have said aspects of the occupation violate or disregard international law and human rights. There is no sign Israel plans to end the occupation any time soon.
מחקר חדש חושף כי התקציב ל־2017-2018 נותן העדפה ברורה ובולטת למתגוררים בשטחים: תושבי יהודה ושומרון יקבלו הטבות ומענקי מס הגבוהים ב־24% מתושבי הנגב, ב־19% מתושבי הגליל ופי 5 מהישראלי הממוצע; ההטיה שהיתה גם בתקציבים קודמים התחדדה השנה; הנתונים לא כוללים העדפה תקציבית בולטת שניתנת לתושבי השטחים גם בתחומי החינוך והביטחון
תושב יהודה ושומרון יקבל בתקציב הקרוב (2018-2017) 1,923 שקל בשנה דרך מענקים והטבות מס - כך עולה ממחקר מרכז מאקרו לכלכלה מדינית.
לפי המחקר, שנערך על ידי מנכ"ל המרכז ד"ר רובי נתנזון יחד עם איתמר גזלה, הישראלי הממוצע יקבל רק 506 שקל בשנה דרך הטבות מס ומענקים; תושבי הנגב יקבלו 1,555 שקל בשנה; ואילו תושבי הגליל יקבלו 1,619 שקל בשנה. סכומים אלו כוללים מענקים והטבות מס בלבד, המשוייכים ספציפית לרשויות השונות, והם מגיעים בנוסף לשירותים שמקבלים התושבים.
הפער בין תושבי יהודה ושומרון לבין תושבי הגליל והנגב - אוכלוסיות שמקבלות סיוע גדול יחסית מהמדינה - לא נוצר בתקציב הנוכחי או בזה הקודם. התקציב הנוכחי שמר על ההטייה לטובת תושבי יהודה ושומרון, וכך, רק בשנה האחרונה התקבלו בממשלה שתי החלטות שהגדילו את הפער וזאת "עקב המצב הביטחוני המיוחד". החלטה אחת נגעה לכלל יישובי יהודה ושומרון, ונתנה להם מענק של 75 מיליון שקל לשלוש השנים הקרובות (עד 2018). ההחלטה השנייה הבטיחה 55 מיליון שקל, גם כן עד לשנת 2018, עבור היישוב היהודי בחברון וקריית ארבע.
ד"ר רובי נתנזוןצילום: עמוס כשדן
כך, למשל, במסגרת הסיוע בשל המצב הביטחוני הוחלט כי משרד החינוך יעביר שישה מיליון שקלים לתחומי הבינוי, החינוך הפורמלי והחינוך הבלתי פורמלי; משרד התרבות נדרש להעמיד שלושה מיליון שקלים מתקציבו למטרות שונות; ומשרד התחבורה התבקש להעביר ב־2016 לבדה עשרה מיליון שקלים לטובת שיפור תאורה בכבישים. העברות של משרדים אחרים, דוגמת הקצאה של 10 מיליון שקלים מתקציב משרד החקלאות לשם הסבת מבנים יבילים למבני קבע, מעלה את שאלת הקשר בין המשרד לתכלית הכספים. בין הסבת מבנים לבין חקלאות אין הרבה קשר, אבל לאורי אריאל שעומד בראש המשרד לבין יהודה ושומרון יש המון קשר.
מסלול עוקף שקיפות וסעיפים אבסורדים
סיבה נוספת להטייה לטובת הרשויות ביהודה ושומרון היא פעילות החטיבה להתיישבות, שכן היא למעשה מסלול עוקף של העברת כספים. כספי החטיבה להתיישבות מוטים בדרך כלל ליהודה ושומרון, וכך, לדוגמא, 33% מתקציב החטביה בשנת 2014 הועבר למרחב המרכז (הכולל את 112 יישובי יהודה ושומרון ועוד עשרה יישובים בתוך הקו הירוק). לשם השוואה, שאר תקציב החטיבה התחלק בין 418 ישובים במחוז הצפון ו־250 ישובים במחוז הדרום.
החטיבה, שישבה בממשלה הקודמת במשרד ראש הממשלה, עברה לסמכותו של אורי אריאל עם כניסתו למשרד החקלאות. באופן עקבי, תקציב החטיבה בפועל עולה על התכנון המקורי, וזאת בעיקר בשל לחצים פוליטים לאורך השנה להגדילו. בתקציב הקודם (2015-2016) פעילות החטיבה הייתה אמורה להפסק לאור ביקורת היועץ המשפטי לממשלה על השקיפות שלה, אך לבסוף היא הופיעה בתור סעיף של 100 מיליון שקל בתקציב משרד החקלאות, שענה לשם "פעולות אחרות באחריות". באותו סעיף נכתב כי יעודו לתת תמיכות מתוקף הסכמים קואליציוניים. אך אותן תמיכותהן בתחומים שאינם קשורים למשרד החקלאות, דוגמת גרעיני משימה עירוניים, השתתפות ברשות לשירות לאומי אזרחי ותמיכה במפוני גוש קטיף. בתקציב 2017־2018 מעמד החטיבה הוסדר, והיא אמורה להתחיל לפעול בשקיפות.
הסבר נוסף להטייה לטובת יהודה ושומרון הוא מענקי האיזון הניתנים על ידי משרד הפנים לרשויות המקומיות. הסיבה הרשמית למתן המענקים היא לאפשר לרשות להיות מאוזנת תקציבית ולא גרעונית, ולכן באופן טבעי עיקר הכסף הולך לרשויות המקומיות בפריפריה. למרות זאת, מהמחקר של ד"ר נתנזון וגזלה עולה כי נוסחת מענקי האיזון כוללת מקדם העדפה לרשויות ביהודה ושומרון ובקו העימות, שמקבלות מענקים גדולים יותר מרשויות אחרות עם גרעונות דומים.
אבסורד נוסף הוא התוספת שישובי יהודה ושומרון מקבלים כפיצוי על הסכמי אוסלו והקפאת הבנייה ב־2009־2010. שני הסעיפים הללו כבר מזמן לא רלבנטים, ובתקציב המדינה הקודם ניסו משרדי האוצר והפנים לשלבטלם ובכך לקצץ 16 מיליון שקלים. ההצעה לא צלחה אז את המכשול הפוליטי, וכך גם הצעה דומה עלתה ונפלה בטרם הבשילה גם בתקציב הנוכחי.
השימוש הפוליטי בהטבות המס
בנוסף למענקים הניתנים בנדיבות גדולה לרשויות ביהודה ושומרון, התושבים שם זוכים כאמור גם להטבות מס. במקור, מטרת הטבות המס היא משיכת אוכלוסיות חזקות ליישובי הפריפריה. ההטבה משקללות את מצבה הסוציו־אקונומי של הרשות, מדד פריפריאליות שלה ואת קרבתה לקו הגבול. מלבד זאת, היא חלה רק על יישובים שנמצאים מחוץ לקו אורך ורוחב התוחמים את מרכז הארץ.
בנימין נתניהו ומשה כחלוןצילום: אמיל סלמן
למרות המטרה המקורית של הטבות המס, עם השנים הפוליטקאים הסתערו עליהן והחלו לחלקן בעיקר למי שיכניס אותם לכנסת, וזאת ללא היגיון כלכלי. כך, לדוגמא, וועדת הכספים של הכנסת קבעה בשנה שעברה מתווה הטבות מס שהכניס לרשימת הזכאים, בה היו כבר כ־200 יישובים, 200 יישובים נוספים. במהלך הדיונים הסוערים התעקשו אנשי הבית היהודי לשנות את המתווה שהסתמן במטרה להכניס לתוכו את כלל יישובי יהודה ושומרון, אך התעקשות לא צלחה לאור התנגדות פקידי האוצר ויושב ראש הוועדה משה גפני. בכל זאת, לבסוף אושר מתווה המגדיל כאמור את רשימת היישובים הזכאים בכ־200, בעוד תקציב ההטבות עלה מ־850 מיליון שקל ל־1.2 מיליארד שקל בלבד. כך יצא שקיבוץ כמו קליה, למשל, הנמצא בסמוך לים המלח ובמרחק חצי שעה נסיעה מירושלים, מקבל הטבה דומה לזאת שמקבלת מעלות תרשיחא המרוחקת שעת נסיעה מחיפה ושעתיים מתל אביב.
השר אורי אריאלצילום: אריאל שרוסטר
"מסקירת הנתונים ניתן ללמוד שמאז 2009 עלתה התמיכה של המדינה ברשויות המקומיות בגדה המערבית, בהתנחלויות עצמן ובתושביהן", נכתב במחקר. "גם במקרים בהם משרד האוצר או היועץ המשפטי לממשלה מנסים להפחית את אי השוויון התקציבי, התמיכה מתגברת ולעיתים אף מוסוות".
גם בחינוך מקבלים יותר ביהודה ושומרון
המחקר של מרכז מאקרו לכלכלה מדינית, שמוצא הטיית מענקים והטבות מס בתקציב המדינה הנכנס לטובת תושבי יהודה ושומרון, עוסק רק בהטבות שניתנות באופן ייחודי לתושבי יו"ש. לכך יש להוסיף את ההשקעה של משרד החינוך באזורים אלו, דרך החינוך הממלכתי־דתי.
כך, בשל העובדה שהחינוך הממלכתי־דתי נהנה מתקציבים גדולים בהשוואה לחינוך החרדי, הערבי והממלכתי - תושבי יו"ש נהנים מהשקעה נוספת של משרד החינוך. אך למרות ההטייה הגדולה בתקציב זה, אופן חלוקת התקציב מקשה על השקיפות ומאפשר למשרד החינוך לחלק את הכסף פחות או יותר איך שהוא רוצה. למשרד האוצר שליטה מוגבלת יחסית בתקציב החינוך בהשוואה לתקציבים אחרים.
מלבד החינוך, גם נושא הביטחון לא מקבל ביטוי במחקר. למרות שבאופן טבעי הוצאות הביטחון ביו"ש גבוהות מאזורים אחרים בארץ, בשורה התחתונה הכוחות שפועלים באזור עושים זאת לא רק כדי לשמור על התושבים המקומיים. למרות זאת, חלק מהפעילות הביטחונית כוללת גם פעולות שיטור, שלעיתים עולות כסף לרשויות המקומיות בקו הירוק.
החישובים האלה לא כוללים את עשרות המיליונים שקיבלו בשבוע האחרון חברי הקולאיציה כדי לקנות את תמיכתם בתקציב. מרבית הח"כים ביקשו להקצות מיליוני שקלים כמענקים לרשויות ביו"ש שנכנסו לתקציב ברגע האחרון והופכים את הפערים לגדולים יותר.
לפני כארבע שנים הנער סמיר עוואד נורה ונהרג על ידי חיילים בעודו שוכב פצוע לאחר שנלכד בגדר תיל. התחקיר שניהל הצבא התגלה כעמוס שקרים והפרקליטות עצמה קבעה כי נכשל. למרות זאת, היא מציעה כעת לסגור את הסיפור עם עבודות שירות ומאסר על תנאי, אולי בשל הפחד מפני תיבת הפנדורה שמאיימת ההגנה לפתוח
בינואר 2013 הרגו חיילי צה"ל את הנער סמיר עוואד בכפר בודרוס שבגדה המערבית, בשמונה יריות מאחור. עוואד נרדף ונורה פעם אחר פעם, עד שנורה על ידי חיילי גדוד 71 של חטיבה 188 בעורפו ומת. שלוש שנים אחר-כך, בינואר האחרון, הוגש כתב אישום נגד היורים א' ו-ב', מפקד הכוח וחייל ביחידה, בגין "מעשה פזיזות ורשלנות", זאת בעיקר בשל מחדלי חקירה. שמותיהם של הנאשמים אסורים בפרסום.
בנובמבר דווחנו בשיחה מקומית כי התיק בדרך לעסקת טיעון ללא מאסר. ביום חמישי האחרון התקיים דיון נוסף בתיק בבית המשפט ברמלה, שם הוצגה הצעת הפשרה של פרקליטות המדינה: 3 חודשי עבודות שירות, מאסר על תנאי (קרי, ללא מאסר בפועל), ופיצוי למשפחה. זאת כדי למנוע תביעה אזרחית עתידית מצד המשפחה. ההגנה דחתה את ההצעה ודורשת כי שני החיילים לשעבר כלל לא יורשעו.
בהסכמת הצדדים השופט עמי קובו הפנה את התיק לגישור אצל נשיאת בית המשפט, עינת רון, אשר שירתה בעברה יותר מעשרים שנה בפרקליטות הצבאית. המשמעות המעשית היא כי אפסו הסיכויים לכך שהנאשמים ירצו מאסר בפועל.
הגנה מן הצדק: המקל והגזר של ההגנה מסנדל את התביעה
למרות שמדובר באישום פעוט בהתחשב בכך שמדובר בהריגת נער בירייה לעורפו, אישום פעוט שהוביל להסדר האבסורדי שמדווח כאן, ולמרות שרשויות החקירה והתביעה של צה"ל עשו לא מעט כדי להכשיל את החקירה, בכל זאת המקרה הבשיל לידי כתב אישום באופן מפתיע ולא צפוי.
בדיונים הקודמים הצהירו סנגורי החיילים כי במידה והמשפט יתנהל, הם יטענו שמדוברבאכיפה בררנית נגדם. הצעת הפשרה הנוכחית וטענה זו הן בעצם סוג של הגנת גזר ומקל: או שתסגרו את התיק ללא מאסר, או שתתמודדו בבית משפט עם הטענה כי צה"ל לא שופט חיילים שהורגים פלסטינים.
שני הסניגורים, עו"ד שלמה רכבי ועו"ד עידן פסח, שרתו בפרקליטות הצבאית. הם מכירים היטב את מערכת אכיפת החוק בצה"ל, ויש להתייחס לטענות שלהם ברצינות. הם כמובן צודקים: התיק הנוכחי מנוהל בניגוד לעשרות מקרי הרג, חלקם בנסיבות חמורות יותר מהרג סמיר עוואד, שבכולם לא הוגשו כתבי אישום. במשפט אזריה, למשל, סיפר אלוף פיקוד מרכז לשעבר, עוזי דיין, איך טייח חקירה של הרג מכוון של שלושה פועלים פלסטינים ומנע הגשת כתב אישום נגדם. את המקרים אותם תיארו הסניגורים אפשר למצוא כאן. רבים אחרים אפשר למצוא בסדרה רישיון להרוג.
תיאור העובדות: "תחקירי" צה"ל התבררו כשקר
לפי כתב האישום, באשמורת שנייה של ליל ה-15 בינואר 2013, בשעה 3:30, מיקם הגדוד מארב סמוך לגדר ההפרדה בכפר, משום שנערים נהגו להשליך עליה אבנים ולפגוע בה. הגדר, שכולה הוקמה על שטחי הכפר, מורכבת מתלתלית (תיל קוצני מלופף), גדר ראשונה, שביל עפר, וגדר נוספת (רגישה למגע) בצד המערבי. המארב הורכב משלושה זוגות חיילים, כאשר הראשון ביניהם נמצא סמוך לפרצה שהייתה מוכרת לצבא. כאן נמצא החייל ב', בגדר הראשונה בצד ה"פלסטיני". שני הצמדים האחרים התייצבו על שביל.
לאחר יותר משש שעות במארב, בשעה 10:06, התקרבו מספר נערים לגדר. הנער סמיר עוואד חצה את הפרצה המוכרת. לאחר שחצה, הצמד ששכב ליד הפרצה נחשף וחסם את דרכו של הנער חזרה. עוואד החל לברוח חזרה לכפר בנקודה צפונית מעט, ו-ב' ירה שלוש פעמים באוויר.
מכיוון שהפרצה הייתה חסומה, עוואד נאלץ לקפוץ מעל לגדר הראשונה, ונפל והסתבך בתלתלית. בשלב זה נחשף הכוח כולו והחיילים החלו במרדף. לפי כתב האישום, כאשר עוואד עוד מסובך בגדר, ב' ירה פעמיים לכיוונו דרך כוונות (כלומר: הוא כיוון עליו במדויק) ממרחק של מטרים ספורים. עוואד הצליח בכל זאת להשתחרר מהתלתלית ולברוח כשהוא כבר פצוע בירכו מהירי.
כתב האישום ממשיך ומפרט שבשלב זה ירה א' שלוש פעמים, ירייה אחת לצדו של הנער הנמלט בשטח הפלסטיני, ושתי יריות לעבר רגליו. בד בבד, ב' ירה חמישה כדורים. הפעם, לפי כתב האישום, לא דרך כוונות. אחד מהכדורים פגע בגבו של הנער ואחר בעורפו. זו הפגיעה שהובילה למותו של סמיר עוואד.
התחקירים הראשוניים של צה"ל מיד לאחר המקרה התגלו כשקריים. הכוח שפעל במקום טען בתחילה שלא השתמש באש חיה, אלא הגיב באמצעים לפיזור הפגנות נגד יידוי אבנים. אך אבנים לא יודו שם כלל. לאחר שהתברר כי הנער מת, שונתה הגרסה ונאמר שבוצע ירי הרתעתי (כזה שאינו מכוון לבני-אדם), ושהנער נפל ונחבל. אך בסוף, כאשר התברר בבדיקה הפתולוגית כי הנער נורה, שונתה הגרסה לטענה שהנער העמיד סכנה לחייהם של החיילים.
כתב אישום פעוט: מה שווים חייו של נער פלסטיני?
לפי כתב האישום, כל הירי לכיוונו של סמיר עוואד היה בניגוד לפקודות. במשתמע אפשר להבין שהטענה לסכנת חיי החיילים היא שקרית בעליל. עם זאת – למרות שבבירור מדובר בהריגה לא מוצדקת של נער, החליטו בפרקליטות מחוז מרכז לאחר כמעט שלוש שנים להגיש כתב אישום רק באשמת "מעשה פזיז ורשלני". בכתב האישום הם סיכמו: "במעשיהם האמורים עשו הנאשמים מעשה לגבי כלי ירייה שבחזקתם בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם ולגרום לו חבלה".
לטענת הפרקליטות, חקירת מצ"ח כשלה (כהרגלה) באבחנה מי משני החיילים הרודפים הוא היורה הקטלני, כי שניהם ירו אך לא ברור מי משניהם ירה בעורפו של עוואד והרג אותו. רשויות החקירה כשלו במציאת הקליעים, כך שלא ניתן להתאימם לכלי הנשק. לכן לא ניתן להאשים אף אחד מהם בירי הקטלני כי שניהם ירו בנער הפצוע, אך לא ברור מי זה שהרג אותו. על כן שניהם היו יכולים מזוכים בטענה כי החייל השני הוא זה שהרג.
למרות שהטענה המשפטית בעיקרון סבירה, קשה להניח שהיו מציעים הסדר של שלושה חודשי עבודות שירות לשני יורים אשר אינם חיילים, שהיו הורגים נער בירייה בעורפו לאחר שפצעו אותו. קשה גם להניח שרשויות החקירה שאינם מצ"ח היו נוהגים ברשלנות כזאת ולא מצליחים למצוא את הקליעים.
יתרה מכך, תיעוד של האירוע קיים ומוחזק על ידי צה"ל, שאינו מרשה לגורמים חיצוניים לצפות בו. ייתכן כי גם ניתוח רציני שלו, למשל בשיטת ארכיטקטורה פורנזית, שיש להניח שלא נעשה, יקשה לקבוע מי היורה הקטלני, אך גם יתכן שאמצעים כגון ניתוח, בדומה למה שנעשה במקרה הריגתו של נאדים נאוורה בביתוניא (שם הואשם שוטר מג"ב בהריגה), יכולים להצביע על היורה הקטלני.
בשבוע שעבר דווח כי פרקליטות המדינה גם עומדת בקרוב לחתום על הסדר טיעון עם בן דרי, שוטר מג"ב שעומד למשפט על הריגתו של הנער נאדים נאוורה, 17, בביתוניא במאי 2014. לפי ההסדר, השוטר לשעבר יואשם בגרימת מוות ברשלנות במקום הריגה. בהתאם, עונשו צפוי להיות סמלי, אולי אפילו עבודות שירות בלבד. לפי העסקה, כתב האישום יתוקן ויכתב בו כי כדור חי "השתרבב" למחסניתו של דרי, מחסנית בה היו אמורים להיות תרמילים חסרי קליע. באותו אירוע נהרג גם הנער מוחמד סלאמה, 16, והפרקליטות התעלמה מכך, התיק נסגר, וכך הרג מתועד של שני נערים הפך לעניין אגבי של חוסר תשומת לב.
שתי העסקאות הללו מראות את מה שבעצם ידוע לכל: רשויות החקירה והתביעה הישראליות אינן יכולות להתמודד עם פשעי חיילי צה"ל, בעיקר כאשר אלו הורגים נערים פלסטינים. עבודות שירות או אפילו פחות מכך שניתנות תמורת חייהם של נערים, במיעוט המקרים – החמורים שבהם – שבכלל מגיעים לדיון, הן בבחינת שיתוף פעולה במודע של הרשויות הללו בהרג של חפים מפשע והדיכוי הצבאי של האוכלוסיה הפלסטינית.
האחים מראם אבו איסמעיל ואיברהים טהא נורו למוות על ידי מאבטחים אזרחיים במחסום קלנדיה. עיון בתיק החקירה, שהתנהלה תחת צו איסור פרסום וממצאיה מובאים כאן לראשונה, מעלה שורה של מחדלים משמעותיים כגון טיוח של עדויות הסותרות זו את זו ואת הראיות בשטח, ואי גביית עדות מפלסטינים שנכחו באותה שעה במחסום. את הסרטון ובו תיעוד המקרה המשטרה עדיין מסרבת לפרסם
הפרק העשירי בסדרה "רשיון להרוג" יהיה פרק שונה מעט. אם עד היום סקרנו תיקי חקירה של הרג פלסטינים על ידי חיילים ושוטרים, הפעם ההורגים הם אזרחים, וכמו במקרים האחרים גם הפעם לא נמצא דופי בהתנהלותם , זאת חרף סתירות חריפות בעדויותיהם. תיק החקירה שנפתח הפעם הוא מקרה הירי במראם אבו איסמעיל ובאיברהים טהא, אחות ואח שנורו על ידי מאבטחים אזרחיים במחסום קלנדיה בחודש אפריל השנה.
מהלך האירועים שנתאר בהמשך מבוסס על תיק החקירה הרשמי של משטרת ירושלים, שהגיע לידינו, ובכללו עדויות המאבטחים וגורמי הבטחון שנכחו באירוע ודו"ח הנתיחה של שני האחים שבוצע על ידי המכון לרפואה משפטית באבו כביר, כמו גם על על תיעוד האירוע בסרטון הווידאו של הירי שלא פורסם. החקירה התנהלה מראשיתה תחת צו איסור פרסום ופרטיה נחשפים כאן לראשונה.
כבר כאן כדאי לציין כי יש בחקירה זו מחדלים משמעותיים. אולי החמור בהם הוא העובדה שלמרות שתוצאות נתיחת הגופות, שנביא להלן, סותרת לחלוטין את גרסאות היורים והמעורבים, הרי שהם כלל לא נחקרו על כך. הסיבה לכך היא שחקירתם הסתיימה לפני שתוצאות נתיחת הגופות הסתיימה. עדויות סותרות לא עומתו, ופלסטינים אשר היו עדים לאירוע כלל לא נחקרו.
גופתו של אברהים טהא מפונה לאחר שנורה למוות בידי מאבטחים במחסום קלנדיה (יונתן סינדל/פלאש90)
ראשית: סיפור המעשה כפי שהצלחנו לשחזר מהראיות ומהסרטון בו צפינו, אשר לא שוחרר לפרסום. ב-27 באפריל 2016, בשעה 10:32, חצו מראם ואיברהים את הקו האדום בנתיב המכוניות של מחסום קלנדיה. תצפית שזיהתה את החצייה החלה לכרוז לאחים להתרחק, ובמקביל שלחה לעברם שני מאבטחים ושוטר. האחות והאח נעצרו כאשר היו במרחק של כמטר וחצי מהם, וחזרו לאחור כאשר פניהם לשומרים המכוונים עליהם את נשקם. אז, לפי התיק החקירה, השניים נעצרו בערך של כ-15 מטר מהמאבטחים, האחות החלה לנופף במסמכים בכעס והשוטר ירה באוויר ואחד המאבטחים ירה לעבר האחות. ירייה שככל הנראה לא פגעה בה. מראם שלפה סכין, לפי תיק החקירה אך קשה להבחין בו בסרטון, וזרקה אותו לעבר לעבר השוטר שלא נפגע ממנו. האח מושך בפראות את האחות לאחור ומפיל אותה לרצפה. המאבטחים ממשיכים לירות לעברה ולעבר אחיה, שגם מתיק החקירה עולה בבירור שלא עשה דבר פרט לניסיון זה למשוך לאחור את אחותו. שניהם נפגעים מהירי ונשכבים אחד ליד השני.
האחות והאח הושארו על הקרקע ללא טיפול רפואי למשך זמן ארוך, כמחצית השעה, וכשלבסוף הגיע הצוות הרפואי – השניים כבר לא היו בין החיים.
המאבטחים ירו בגב אבל טענו כי ירו באחות המסתערת
חקירת המקרה התנהלה במהירות מרשימה. כל העדויות, פרט לאחת, נגבו תוך 11 ימים מיום האירוע. העדות האחרונה נלקחה כחודשיים אחריו, מהחבלן שהגיע לזירה.אך בעוד העדויות מספרות סיפור אחד, הראיות שהגיעו מדו"ח הנתיחה שהוגש רק בסוף חודש מאי, מעל חודש לאחר ההרג וכשלושה שבועות לאחר סיום חקירת היורים, מספרות סיפור שונה לחלוטין. למרות זאת, המשטרה לא טרחה לעמת את הנחקרים עם הסתירות בין עדותיהם.
במהלך עדותם, שני המאבטחים שירו באחים, ח' ו-י' מעידים מספר פעמים כי הם ביצעו ירי כי חשו בסכנת חיים. הם טוענים כי ירו בשניים כשהיו עם הפנים לכיוונם: "פה אני יריתי לה כדור בחזה", אומר ח', "כיוונתי במסת גוף ואני פגעתי בה במותן", מעיד י', "יריתי כדור לכיוון החזה שלה", מספר ח' בהמשך, ועוד.
עם זאת, הנתיחה שבוצעה על ידי פתולוגים ישראלים במכון לרפואה משפטית באבו כביר קובעת באופן חד משמעי כי בגופתה של מראם היו שני פצעי כניסה, אחד בגב ואחד בישבן. את הראיות האלה אי אפשר לזייף, ולמרות שבכל מקרה אחר שני חשודים שגרסתם לא מתיישבת עם המציאות היו נלקחים לחדר חקירות ומעומתים עם שקריהם, במקרה הזה לא טורחת המשטרה אפילו לספר להם כי נתפסו בשקר. פשוט מחליקים את זה. גם אם בעת החקירה החוקרים כלל לא ידעו שמראם נורתה בגבה, למה לא נקראו לחקירה חוזרת כאשר התברר כי שיקרו? אפשר רק לנחש.
בנוסף, בנתיחה שבוצעה בגופתו של איברהים התגלה חתך "כירורגי" בצד גופו של איברהים שנעשה לאחר המוות. המשטרה לא טורחת לנסות לברר איך יכול להיות שאדם שלא קיבל כל טיפול רפואי סובל מחתך של סכין לאחר המוות, ובמכון הפתולוגי מתקשים להסביר חתך זה.
מה קרה במחסום
המאבטחים גם מספקים שלל גרסאות לאירועים שהובילו לירי. המאבטח י' מעיד כי "הבחורה החזיקה ביד אחת את התיק שלה וביד השניה את תעודת הזהות שלה". המאבטח ח' אומר "הבחורה החזיקה תיק והיד שלה ושל הבחור היו בתוך התיק". א', שוטר שהיה איתם, דווקא טוען ש"יש לאישה משהו מתחת לשמלה מצד ימין והיד שלה היתה מתחת לשמלה". מאוחר יותר יגיד "היא התקדמה אלינו ונופפה עם דפים באוויר". ח' ישנה את גרסתו בחקירה השנייה ויעיד כי "החשודים התקרבו לעבר המחסום הבחור היה מצידה הימני של החשודה שהוא אוחז בידו השמאלית בידה הימנית וידו הימנית מאחורי גבו". מיותר לציין שהשוטרים לא טורחים לברר מה באמת היה בידה של מראם שהפחיד כל כך את המאבטחים עד שנאלצו לירות בה.
בפרקליטות אמרו בתגובה לסגירת התיק כי הריגת מראם מוצדקת מכיוון שמדובר בהגנה עצמית. לגבי הריגת איברהים מסרו כי "מחומר הראיות עולה כי בזמן הילוכו לעבר המחסום הלך איברהים כאשר ידו האחת טמונה בכיסו וידו השנייה מחזיקה במראם. נסיבות אלה יכולות היו להעלות חשד סביר באשר לכוונתו של לתקוף את כוחות הביטחון שעה שהגיע למרחק כה קרוב מכוחות הביטחון שבמחסום".
עוד הוסיפו בפרקליטות כי "אמנם, מזווית הצילום של הסרטון המתעד את האירוע ניתן לראות ניסיון של אבראהים לסחוב את מראם לאחור בטרם יידתה את הסכין, אך עם זאת יש לקחת בחשבון כי כיוון המבט של השוטר והמאבטחים שהיו במקום שונה מאשר זווית הצילום. כמו כן, בחיפוש על גופו של אבראהים התגלו סכינים נוספים, כאשר אחד מהם זהה לסכין שאותו שלפה ויידתה מראם. עובדה זו עשויה ללמד על המניע של אבראהים להגיע למקום".
טענות אלו פשוט אינן נכונות. סרטון הווידאו המתעד את התקרית מראה כי איברהים לא הכניס בשום שלב את ידיו לכיסים, מדובר בטענה שעלתה בחקירת אחד החשודים, והסרטון מראה כי איננה נכונה. מחזורה בהחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד המאבטחים תמוהה ומעלה תהיות קשות בקשר לבקיאות הפרקליטות בתיק.
שנית, זווית הצילום בסרטון איננה רלוונטית. האחים עמדו מול היורים, לא ניתן לפספס את העובדה כי איברהים משך את אחותו לאחור בצורה נואשת עד שזרק אותה לרצפה, ורק כשהיא מוטלת שם יורים בה המאבטחים, ומיד אחריה הם יורים גם בו. זאת ועוד, זווית ראייתם של היורים עדיפה על זו של הסרטון, כי הם עומדים קרוב אליה יותר מהמצלמה בזמן שירו בגבה. לגבי הסכין המיוחסת לאיברהים, היא מעולם לא נבדקה למציאת טביעת אצבעות. יתר על כן, מה שעושה כאן הפרקליטות זה הצדקה של ירי על מנת להרוג בלא חשש מבוסס, וזה טיעון לא סביר כלל. היורים, ואף אחד אחר, בשום שלב, לא ראו את הסכין.
עוד מראה הסרטון בוודאות כי טענות השומרים שירו לעבר האחות המסתערת ממרחק של מטר אינן מתיישבות עם המציאות. הירי בוצע ממרחק של כ-15 מטרים כאשר גבה של מראם מופנה אל היורים והיא על הרצפה. ייתכן כי, בניגוד למקרים רבים אחרים בהם שוחררו סרטוני אבטחה כמעט מייד, הפרקליטות מסרבת לשחרר את הסרטון במקרה הזה מכיוון שהוא סותר את גרסת היורים וחשיפתו תעורר שאלות על הסבירות של סגירת התיק בלא אישום.
החבלן והסכינים
שתי הסכינים שנטען כי היו על גופות האחות והאח היו סכיני מטבח זהים בגודל של כ-25 ס"מ כל אחד, בעלי ידית בצבע אדום בולט. "תוך כדי בדיקה ניגש אלי מאבטח והראה לי שהוא אוחז בידו סכין קצבים באורך 30 ס"מ עם ידית אדומה ואומר לי שזה מה שהמחבלת זרקה לעברו", אומר החבלן שהגיע לזירה בה שכבו גופותיהם של האחות והאח הירויים. זהו שיבוש בזירת החקירה, לאחר ההרג מאבטחים לא אמורים לאחוז בסכין. "ראיתי סכין מפוצל לשניים על הרצפה והעברתי למאבטח. היה להב במקום אחר ברחוב והידית יותר קרובה", מעידה מפקדת המחסום. בנוסף נטען כי נמצא אולר מסוג לדרמן בכיסו של איברהים.
בתיק החקירה אין שום איזכור לבדיקת טביעת אצבעות שנעשתה לסכינים, ובהסתמך על תיקי חקירה אחרים, אפשר להניח במידה רבה של ודאות שכזו לא נעשתה כלל. גם על פי עדויות המאבטחים והשוטרים בזירה, הסכין שכביכול נזרקה על ידי מראם הובאה לחבלן על ידי המאבטחים עצמם. מפקדת המחסום מספרת על "סכין מפוצל לשניים על הריצפה", אבל הסכינים שצולמו בתיק החקירה הן סכינים שלמות.
חיילים וכוחות הצלה בזירת האירוע בקלנדיה זמן קצר לאחר ששני האחים נורו על ידי מאבטחים. 27 באפריל 2016. (צילום: פלאש90)
למה ירו באיברהים
אפילו אם נקבל את גרסת המאבטחים שהם חשו מאוימים ממראם, ולמרות שבניגוד לדבריהם הם ירו בה בגב, ולמרות שבניגוד לדבריהם כי הירי בוצע בטווח של 3 מטרים לכל היותר הירי בוצע ממרחק של כ-15 מטרים, עדיין נותר קורבן נוסף שגם לפי גרסתם לא היווה עליהם כל איום. אחיה הצעיר של מראם, איברהים בן ה-16.
"הבחור כאילו מושך אותה אחורה ואני רואה שיש לו משהו כסוף בגב התחתון האחורי וזה מה שראיתי וזה היה החשד שלי ודמיינתי אקדח מאולתר, משהו יותר קטלני מסכין, וזה מה שהבנתי ממה שראיתי את הכסוף", מעיד המאבטח י'. "כשראיתי אצלו עוד משהו ואני יריתי לכיוון שלו עוד ירייה כי ראיתי עליו משהו כסוף והוא היה מאוד קרוב אליה וגם אם לא הייתי מכוון אליו בכל זאת היה נפגע ויריתי אליו ירייה אחת, אולי מהלחץ יריתי עוד ירייה אבל אני לא בטוח", הוא ממשיך.
"אני אומר לך שהסכין הידית שלה היא לא כסופה והלהב כנראה היה בתוך המכנסיים, איך ראית כסוף?", שואל החוקר את המאבטח את אחת השאלות היחידות בחקירה. י' עונה לו: "אני ראיתי משהו מבצבץ, אולי זה לא זיהוי נכון של השנייה של המצב כיהתחושות והדמיון [הדגשה שלנו, נ.ר ו-ג'.ב] ראיתי משהו שמה, והוא גם סיכן אותי, סיכן אותנו, שהוא התכופף ראיתי משהו".
"התחושות והדמיון". בגלל זה קיפד י' את חייו של איברהים, והפרקליטות, בהחלטתה שלא להעמידו לדין, מכריזה כי תחושות ודמיון הן סיבות מספיקות להרוג אדם.
שני קליעים פגעו באיברהים, למרות שהמאבטחים מודים בירי קליע אחד בלבד. אחד פגע בחזהו, והשני בידו, והפתולוג שביצע את הנתיחה מדגיש שמדובר בשני קליעים שנורו מנשקים שונים. הנקודה הזאת לא מתבררת בחקירה.
מה שמאוד ברור בסרטון הווידאו, וגם בחלק מהעדויות של השוטרים והמאבטחים שנכחו במקום, הוא שאיברהים ניסה לגרור את מראם, אחותו, לאחור. בשלב כלשהו הוא אפילו משך אותה בחוזקה עד שמעדה ונפלה. הוא ניסה להרחיק אותה מהחמושים, ובשום שלב הוא לא היווה סכנה לאיש. בן 16 היה במותו.
התחקיר
מה בכלל עושים מאבטחים אזרחיים במשימת שיטור על אוכלוסיה כבושה? ובכן, מדובר בהחלטת ממשלה משנת 2003, ששלוש שנים לאחר מכן הפכה למציאות. חמש חברות אזרחיות נבחרו על ידי משרד הביטחון לקחת אחריות על הפעלת המחסומים: "מודיעין אזרחי", "שלג לבן", "מיקוד", "ש.ב." ו-"ארי אבטחה". עשר שנים מאוחר יותר, נותרו רק השתיים הראשונות כמפעילות מעברים, כאשר המאבטחים שירו באחות ובאח במחסום קלנדיה הם עובדים של חברת "מודיעין אזרחי". הפרטת המחסומים הזו מעלה שאלות של אחריות משפטית של החברה ועובדיה, על הסמכויות שניתנו להם להפעיל אלימות נגד האוכלוסיה הכבושה ועל איך סמכויות אלו מפוקחות.
אחת הטענות שהועלו בזמנו לטובת הפרטת המחסומים היא "מקצועיות". נטען אז שתחלופה גבוהה של חיילים גורמת לחוסר מקצועיות בטיפול באוכלוסיה אזרחית, וכי יש להביא גוף מקצועי שידע לתת שירות ברמה גבוהה. מפתיע, אם כן, שחברת האבטחה לא טרחה אפילו לבצע תחקיר על הנסיבות שהובילו לירי קטלני בשני בני-אדם. בשיחת ווטסאפ בין היורים, אומר אחד מהם כי המנהל שלהם אמר ש"פעלנו מצוין ויצא בן זונה". כך כונה הרג של חף מפשע, ולכן מן הסתם כלל לא הופקו לקחים.
ערר ליועץ המשפטי
העובדות כפשוטן הן שמראם נורתה כאשר כבר לא היוותה סכנה והיתה על הרצפה במרחק בטוח מהיורים, ואיברהים היה חף מפשע שלמעט להחזיק באחותו ולמשוך אותה לאחור בצורה נואשת לא עשה דבר ונורה, במכוון, על לא עוול בכפו. גם אם בוצע ירי מתוך איבוד עשתונות (או "דמיונות" כפי שהגדיר זאת אחד היורים) הרי ברור שמדובר בכשל שגרם לפחות למותו של חף מפשע אחד, ועשוי לעלות לכדי רשלנות פלילית. גם כאשר הלך הרוח הציבורי הוא שכאשר אישה ממוצא פלסטיני מבצעת דבר כמו זריקת סכין – דמה שלה מותר וכן של הסובבים אותה, הרי שזו לא יכולה להיות עמדת הפרקליטות.
הסתירות הרבות בעדויות היורים שלא מתיישבות עם הנתיחה ולא עם תיעוד התקרית מעלים שאלות מטרידות על האופן בו התנהלה ונסגרה החקירה, שלא בחנה כלל את מעשיהם, זאת גם בחסות צו איסור הפרסום שהוטל עליה מראשיתה.
עורכת הדין נאילה עטייה שמייצגת את המשפחה הגישה ערר על סגירת תיק הירי באיברהים ליועץ המשפטי לממשלה ובו מפורטות בין היתר גם הטענות שעלו ברשימה זו, וכן טענות לגבי העובדה שהשניים לא קיבלו טיפול רפואי לאחר הירי אלא לאחר זמן ארוך. בפנייה ליועץ המשפטי לממשלה דורשת עו"ד עטייה " להורות על בדיקה מחודשת ובהתאם העמדה לדין כל המעורבים בירי ובהשארת המנוחים ללא ללא טיפול רפואי מדממים חרף המצאות צוות רפואי במקום שנאסר עליו להתקרב אף לעברו נזרקו רימוני הלם וגז מדמיע."
נשלחה בקשה לתגובה ממודיעין אזרחי, אולם עד עתה לא התקבלה תשובה. הפרקליטות חזרה על הודעתה, שניתנה לעיל, לנסיבות סגירת התיק וכן הוסיפה לגבי טענת ההפקרה כי "אין בחומר החקירה ראיות המעלות חשד סביר לנטען ועל כן לא היה צורך בחקירת כיוון זה."
ישראל מנעה מבי"ח בשכם לקבל מכונת הקרנה. המוני חולי הסרטן בגדה ובעזה נאלצים לעבור מסעות מפרכים ולחכות ימים שלמים במחסומים. האם באמת אין דרך אחרת?
כותבת אורחת: תמר פליישמן
זכות כל אדם להינות מרמת הבריאות הגופנית והנפשית הגבוהה ביותר שאפשר להשיגה. (מתוך האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות)
טיפול רדיותרפי (הקרנות) לחולי סרטן הוכנס לשימוש במחצית המאה העשרים והוא נחשב לשני בחשיבותו לאחר הטיפול הכירורגי. לגידולים ממאירים רבים טיפול זה שקול לניתוח לשם כריתה ולעתים אף יעיל ממנה, כי הוא עשוי לפטור את החולה מניתוח פולשני, מכריתת איברים ומנכות כרונית. טיפולי הקרנה נקבעים בהתאמה לכל חולה על ידי בדיקה מוקדמת במכשיר פט סי.טי שחיוני לקביעת גודלו ומיקומו המדויק של הגידול ולזיהוי גרורות במידה וקיימות.
כל אחת מהמחלקות האונקולוגיות בבתי החולים במדינת ישראל מצוידת במספר מכשירים לטיפולי הקרנה ובמכשיר פט סי.טי. הטיפולים מתבצעים בסדרה של 29 או 30 ימים ברצף, אורכו של כל טיפול בין 4 ל- 5 דקות, ולכל חולה נקבעת שעת הטיפול לנוחיותו האישית.
אבל מה שמובן ונגיש כל כך לחולים במדינת ישראל, אינו מובן ונגיש לחולים בפלסטין. בכל בתי החולים שבגדה המערבית וברצועת עזה, שמשרתים כשלושה וחצי מיליון בני אדם, אין ולו מכשיר אחד לטיפולי הקרנות בחולי סרטן וגם לא מכשיר פט סי.טי אחד. מי שזקוקים להם נאלצים לצאת מתחומי פלסטין לישראל או לירדן כדי לקבל את הטיפול, מסע שכרוך בסבל פיזי ונפשי רב ובעלות כספית לא מבוטלת.
חולת סרטן מועברת בין אמבולנסים, מחסום קלנדיה (תמר פליישמן)
צללי אדם על הספסלים
רוב חולי הסרטן הפלסטינים מופנים לקבלת טיפול בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה, היחיד מבין בתי החולים במזרח ירושלים שנותן טיפולים בהקרנות. אבל בניגוד למצב של ריבוי מכשירים בבתי החולים בישראל, באוגוסטה ויקטוריה, ששייך לרשת הכנסיות הלותרניות, בשל דלות באמצעים והסתמכות על תרומות, יש רק שני מכשירים. לעתים קרובות, כך מספרים חולים, אחד המכשירים מושבת בשל תקלה.
אבל המחסור במכשירים אינו הקושי העיקרי עבור חולי הסרטן, אלא העובדה שבית החולים אינו נגיש לבעלי תעודות זהות פלסטיניות, שזקוקים לאישורי מעבר כדי להגיע אליו (שהרי על תושבי פלסטין מוטלות מגבלות תנועה למזרח ירושלים, עירם). וגם אחרי שקיבלו אישור לעבור למזרח ירושלים, עדיין הדרך שעליהם לעשות יום-יום רבת מכשולים.
עשרות בני אדם חולי סרטן יוצאים את ביתם כל בוקר בכל אחד מימי החול, נאספים בעיר שכם ומשם מוסעים ברכב ציבורי שממומן על ידי הרשות הפלסטינית אל מחסום קלנדיה. את המחסום עליהם לחצות רגלית, בכוחות עצמם, ולעלות בצד השני על רכב שלוקח אותם לבית החולים. רכב ההסעות מהגדה אינו מורשה להמשיך למזרח ירושלים וגם לא להעביר את החולים אל צדו האחר של המחסום בנוהל גב-אל-גב כנהוג לגבי אמבולנסים.
בשל מערך ההסעות המורכב הזה, למרות שטיפול ההקרנות היומי לא נמשך יותר מחמש דקות, החולים חוזרים למחסום קלנדיה רק בשעות אחר הצהרים. אפשר לראות אותם מגיעים למחסום כל יום, אישה ועוד אישה ועוד איש, ועוד ילד, בני אדם מרוקנים מכוחות, רועדים מקור בחורף, חשופים בקיץ לשמש שאסורה עליהם במצוות הרופאים. כצללי אדם הם צונחים אל ספסלי המתכת שבסככת ההמתנה ומחכים שתיאסף הקבוצה כולה כדי לעלות על רכב ההסעות שייקח אותם חזרה לשכם. משם כל אדם לנפשו. מבוקר עד ערב אורך המסע.
חולה תושבת טול-כרם, שסיפרה שעם אור ראשון היא יוצאת מביתה כדי להספיק להסעה בשכם וחוזרת אליו כשכבר מחשיך, שאלה: "למה עושים לנו את זה, כמה כבר יש לבן-אדם לחיות? למה לא נותנים לחיות את מה שנשאר?"
חולה מועבר בין אמבולנסים במחסום קלנדיה (תמר פליישמן)
מי גוזר את הגורל?
לא טוב להיות חולה סרטן בישראל ולהיות חולה סרטן בגדה המערבית זה מאוד לא טוב, אבל להיות חולה סרטן ברצועת עזה זה גיהינום עלי אדמות. כי לבד מייסורי הגוף והנפש בשל המחלה עצמה, על חולה סרטן תושב עזה וקרובי משפחתו להיאבק בחסמים ביורוקרטיים שמערימים עליהם שלטונות ישראל, שמחזיקים את כל בני האדם שברצועת עזה בתנאי כלא. כדי לצאת לטיפולים מחוץ לרצועה החולה זקוק לאישורי הריבון, עבורו ולעתים גם עבור מלווה, ואלה ניתנים במשורה. גם כשכבר מתגברים על המכשול הבירוקרטי ומשיגים אישור עולה שאלת הקורת הגג ללילה, כי מרבית מטופלי ההקרנות אינם מאושפזים בבית חולים ועליהם לממן שכירת מקום מגורים בקרבתו.
וכך, תושב רצועת עזה שעובר את מחסום ארז לטיפולים נידון לא רק לניתוק למשך 30 יום ממשפחתו, אלא גם להוצאה כספית ניכרת. לפעמים מתגייסת המשפחה המורחבת לעזרה כספית, לפעמים מתקיים מסע לגיוס תרומות ולפעמים, וכשגם זה וגם זה אינו די, נקלעים החולה ומשפחתו לחובות כבדים שספק מתי ואם יצליחו להיחלץ מהם.
מחלת הסרטן היא אמנם גזירת גורל, אבל דלות אמצעי הטיפול בחולי סרטן בשטחי פלסטין אינה גזירת גורל אלא פועל יוצא של מדיניות שלטונות הכיבוש: כל סחורה וכל מכשיר או מכונה שמועברים לשטחי פלסטין משונעים דרך שטחי ישראל וחייבים באישור המערכת הביטחונית הממשלתית, ואת מדיניות הממשלה מוציאים לפועל המנהל האזרחי ומתאם הפעולות בשטחים.כך למשל בית החולים אל-נג'אח בשכם הגיש בקשה לאשר רכישת מכשיר פט סי.טי., שסורבה על ידי ישראל.
דלות האמצעים ואי הנגישות למוקדי טיפול רפואי מתקדמים מייצרים לעתים מציאות ומקרים שכמו לקוחים מסרטי אבסורד. דוגמה לכך הוא אמבולנס שהביא למחסום קלנדיה חולה סרטן מעורפל הכרה שנשלח בהמלצת רופאיו לבדיקת MRI. אבל בגלל שבכל ששת בתי החולים הפלסטינים שבמזרח ירושלים אין ולו מכשיר MRI אחד, העבירו את האיש לבדיקה לעיר רמאללה שבה יש מכשיר. החולה הועבר בין אמבולנסים וטולטל בין אלונקות, ואם ישרוד את היום ישוב ויעבור עם ערב את כל התהליך בדרכו לביה"ח שבמזרח ירושלים.
העברת חולה סרטן לבי"ח אוגוסטה ויקטוריה במחסום קלנדיה (תמר פליישמן)
מגלגלים אחריות
פניתי לדוברות לשכת מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) וביקשתי הסבר למחסור במכשירים החיוניים בשטחי פלסטין, ולכך שבקשת בית החולים אל-נג'אח סורבה. שאלתי גם מדוע אין מעבר חופשי, או למצער הקלות מעבר, לחולים שמגיעים לקלנדיה בכל בוקר בדרכם לטיפולי ההקרנות.
הערכתי שיוסבר לי כי סיבות ביטחוניות מונעות המצאות מכשירים בעלי קרינה רדיואקטיבית בשטחי פלסטין אבל התבדיתי. התשובה שהתקבלה היא לא יותר מגלגול אחריות מהם והלאה.
במתפ"ש טוענים כי לא מוכרת להם כל בקשה להכניס מכשירי פט סי.טי או מכשירי הקרנה לבתי חולים בגדה וברצועה. עם זאת, בידי נמצא העתק של מכתב שנשלח למתפ"ש ב-3 בספטמבר 2015 על ידי מור אפרת, מנהלת שותפה במחלקת שטחים כבושים בארגון רופאים לזכויות אדם, ובו בקשה לאשר רכישת מכשיר PET CT עבור בית החולים אל-נג'אח. זו כמובן רק דוגמא אחת.
עובדה זו, יחד עם זה שלא יעלה על הדעת, לאור המציאות הקשה בשטח, כי בתי חולים בגדה ובעזה אינם מעוניינים להצטייד במכשירים מצילי חיים, כפי שניתן היה להסיק מתגובת המתפ"ש, מעמידה בסימן שאלה גם את שאר סעיפי התגובה של נציגי המשטר הצבאי בשטחים.
וזו התגובה המלאה:
בתי החולים ביהודה ושומרון נמצאים בשטחה של הרשות הפלסטינית ולה האחריות והמידע על המכשירים בבתי החולים. לא מוכרת כל בקשה להכנסת מכשירים המקרינים על איברים הנגועים בסרטן ומכשירים מסוג פט סי.טי. לבתי החולים באזור יהודה ושומרון ולרצועת עזה, כמו גם לבית החולים אל-נג׳אח, ואין מניעה להכניס מכשירים אלה לאיו"ש. נציין כי כלל מכשירי הסי.טי. לא מצריכים אישור בטחוני כאשר מדובר בהכנסתם לאזור יהודה ושומרון ותפקיד המנהל האזרחי הוא בתיאום מעבר המכשירים.
באשר להסעות לבית החולים אוגוסטה ויקטוריה, בית החולים הינו הגוף המגיש בקשה לתיאום המאפשר מעבר ללא הורדת נוסעים במעברים המורשים מיהודה ושומרון אל תוך ישראל. נציין כי לרוב בקשות אלו נענות בחיוב ולא מוכרת לנו בקשה בנושא מטעם בית החולים אוגוסטה ויקטוריה.
בכל הנוגע לליווי חולים, המנהל האזרחי בוחן כל מקרה לגופו על פי הדחיפות הרפואית ומאפשר גם ליווים חריגים על מנת לסייע לקבלת טיפול רפואי בהקדם. כך, גם באשר לליווי חולים מרצועת עזה.
תמר פליישמן היא פעילה נגד הכיבוש. מתעדת בכתיבה ובצילום את המציאות בשטחים.
