להלן קישור לכתבה המקורית

המנהל האזרחי הרס 313 מבנים פלסטינים תוך שישה שבועות

מאת שיחה מקומית | 23.2.2016

בחודש וחצי הראשונים של 2016 נהרסו בגדה המערבית ומזרח ירושלים יותר ממחצית המבנים שנהרסו בשנת 2015 כולה. כ-500 בני אדם איבדו את בתיהם

כותבת אורחת: נטשה רוט

המנהל האזרחי, הזרוע הביצועית של ממשלת ישראל בגדה המערבית, הרס בששת השבועות הראשונים של השנה 313 מבנים פלסטינים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. מדובר ביותר ממחצית ממספר המבנים שנהרסו בכל שנת 2015. מעל לשליש מההריסות בוצעו בשבוע שבין ה-9 ל-15 בפברואר, כך על פי סוכנות האו"ם לתיאום עניינים הומאניטאריים (OCHA).

למעלה מ-500 פלסטינים נעקרו מבתיהם במהלך התקופה שבין ה-1 בינואר 2016 ל-15 בפברואר. רובם המכריע מהגדה המערבית. קצב ההריסות האינטנסיבי מתחילת השנה הוא בניגוד בולט להפוגה היחסית בהריסות בסוף שנת 2015 שבאה לאחר מספר גלים של הריסות מבנים בקיץ האחרון. על פי ארגון "בצלם" מי שנפגעו במיוחד הם הישובים הפלסטינים בדרום הר חברון, בבקעת הירדן ובשטח המוגדר E1 באזור מעלה אדומים.

> הריסות בתים בדרום הר חברון: הצבא משתמש בשטח אש לגירוש פלסטינים

ילדה יושבת על מה שנותר מהמבנה ששימש אותה כבית ונתרם במימון האיחוד האירופי. הכפר פאסאיל, בקעת הירדן, 10 בפברואר 2016. באותו יום ביצע המנהל האזרחי הריסות בארבעה מוקדים בבקעת הירדן. שבע משפחות איבדו את בתיהן ושישה מבנים לחיות נהרסו. 71 בני אדם נותרו ללא קורת גג לראשם. צינורות שסיפקו מים לכ-300 בני אדם ניזוקו. (אורן זיו/אקטיבסטילס).

כבר 15 שנים שהצבא מנסה לאלץ את תושביהם של שמונה כפרים פלסטינים הממוקמים בתוך "שטח אש 918", שהוכרז עליו באופן חד צדדי כאזור אימונים, לעזוב את המקום. גל ההריסות האחרון באזור התרחש בתחילת פברואר, אז הרס המנהל האזרחי – הזרוע הביצועית של הממשל הצבאי בגדה המערבית – 22 מבנים בשני כפרים נפרדים.

בקעת הירדן מהווה יעד לסיפוח לטווח ארוך עבור הממשלה. הריסות, תרגילים צבאיים שמשבשים את החיים, שינוי יעוד השרירותי של הקרקעות – כל אלה משמשים כדי לצמצם את התושבים הפלסטינים שמתגוררים באזור למובלעות קטנות יותר ויותר וזאת מתוך מטרה לדחוק אותם מהאיזור. במהלך ינואר והחצי הראשון של פברואר ביצע המנהל האזרחי שורה של הריסות של מבנים באזור זה.

הפלסטינים המתגוררים באזור המוגדר E1, שנמצא סביב ההתנחלות מעלה אדומים, נמצאים תחת איום מתמשך של גירוש בשל התוכנית ליצור רצף טריטוריאלי ישראלי בינה לבין ירושלים. בינואר ספגו שם כמה סבבים של הריסות מבנים. ביום ראשון האחרון הרס המנהל את בית הספר היחיד של קהילת אבו נוואר שבאזור אל-עזריה.

> "האם יש מקום על פני האדמה שבו מותר למשפחה שלי לגור?"

אישה אופה לחם במה שנותר מביתה שנהרס. בקעת הירדן, 11 בפברואר 2016. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

כשליש מהמבנים שנהרסו מתחילת השנה הם מבנים שנתרמו במימון אירופי, כפי שדיווחה עמירה הס בכתבתה ב"הארץ" בסוף השבוע האחרון. על פי הדיווח של הס המנהל האזרחי נתון ללחץ רב מתוך הקואליציה להאיץ את מספר הריסות הבתים.

על פי דו"ח של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומאניטרים, מאז 1988 הוציאה ישראל מעל ל-14 אלף צווי הריסה נגד מבנים פלסטינים בשטח סי שבשליטתה המלאה. במשך אותה תקופה בוצעו כ-3,000 הריסות מה שמותיר כ-11 אלף צווים שעדיין עומדים נגד כ-13 עד 17 אלף מבנים. הממשלה אמנם טוענת כי פעולות ההריסה מתבצעות בגלל עבירות על חוקי בניה והיעדר אישורים, אולם בין השנים 2010 ל-2014 אושרו רק אחוז וחצי (1.5%) מתוך הבקשות שהגישו פלסטינים לקבלת היתרי בניה.

פנינו למתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) ושאלנו האם ישנה סיבה מיוחדת לעליה הניכרת במספר הריסות הבתים בשטח סי שבשליטה ישראלית החל מתחילת השנה, והאם יש סיבה לעליה במספר ההריסות של מבנים במימון אירופי. בתגובה לפניתנו נמסר ממתפ"ש כי "המנהל האזרחי, מתוקף סמכותו, מבצע צעדי אכיפה נגד בנייה בלתי חוקית, בהתאם לסדרי העדיפות ולשיקולים מבצעיים".

להלן קישור למאמר המקורי

המנהל האזרחי כפה על עשרות תושבים מקהילת ח'ירבת א-ראס אל-אחמר להתפנות מבתיהם לצורך אימוני הצבא

פורסם: 

 14.10.15

תושבי א-ראס אל-אחמר ממתינים שיותר להם לשוב לבתיהם. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 12.10.15.
ביומיים האחרונים (13-12 באוקטובר) כפה הצבא על עשר משפחות מקהילת ח'ירבת א-ראס אל-אחמר, המונות 52 נפשות, בהן עשרים קטינים, להתפנות מבתיהן למשך שלוש שעות בכל יום לצורך אימונים של הצבא בסמוך למקום מגוריהן. המשפחות נאלצו להתרחק מהאזור עם צאנן עד לסיום אימוני הצבא. זאת לאחר שנציגי המנהל האזרחי מסרו להן צווי פינוי בתאריך 8.10.15.
קהילת ח'ירבת א-ראס אל-אחמר שוכנת במרחק של כארבעה קילומטרים ממזרח לעיירה הפלסטינית טמון ומונה יותר מעשרים משפחות, בהן כ-120 תושבים, כמחציתם קטינים.המשפחות שנדרשו להתפנות הפעם מרוכזות באזור מסוים של הקהילה. אין זו הפעם הראשונה שהצבא מפנה תושבים מהקהילה לצורך אימונים. במאי 2015 [1] פונו תושבים למספר מספר שעות,. בנוסף לכך בחודשים אוגוסט-ספטמבר נדרשו משפחות מהקהילה להתפנות מבתיהן בחמישה מועדים שונים, למשך שש שעות בכל פעם בין ה-30.8.15 ל-9.9.15. על אף שנציגי המנהל הגיעו במועדים אלו בשעות הבוקר המוקדמות לדרוש מהתושבים להתפנות ולעזוב את התושבים דיווחו כי מהמקומות אליהם התפנו ראו כי אימוני הצבא התקיימו למעשה בשטח המרוחק מבתיהם.
הפינויים החוזרים ונשנים [2] של קהילות בבקעת הירדן [3] לצורך אימוני הצבא מהווים מטרד בלתי סביר לחיי הקהילות באזור, שתושביהן נדרשים בהתרעה קצרה, לעיתים של שעות ספורות, לעזוב את בתיהם לשעות ארוכות. בחלק מהמקרים אין לתושבי הקהילות מקום חלופי מסודר להתפנות אליו, והם נותרים חשופים לתנאי מזג האוויר הקשים השוררים בבקעת הירדן בימי הקיץ. בתנאים אלה הם נאלצים לדאוג לבני משפחותיהם, מטף ועד זקן, למחסה, מים [4] ומזון.
על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, מדינה כובשת רשאית לפעול בתוך השטח הכבוש משני שיקולים בלבד: טובת האוכלוסייה המקומית ושיקולים צבאיים מידיים הקשורים לפעולת הצבא בשטח הכבוש. ישראל ככוח כובש אינה רשאית להשתמש בקרקע לצרכים צבאיים כלליים, כמו אימונים למלחמה ואימונים כלליים של הצבא. בוודאי שהיא אינה רשאית לפגוע בפרנסת תושבים מוגנים באמתלה זו ולפעול לגירושם מבתיהם. על ישראל להפסיק לאלתר את הפינויים הזמניים של קהילות לצורכי אימונים, ואת כל הפעולות האחרות שהיא נוקטת בניסיון לכפות על התושבים הפלסטינים בבקעת הירדן להתפנות מהאזור.

להלן קישור למאמר המקורי

חיילים שירו בנער בן 16 בגבו הואשמו ב"מעשה פזיזות ורשלנות", המפקדים ששלחו אותם למארב לא יתנו דין וחשבון

פורסם: 

 31.12.15

אתמול (30.12.2015) הגישה פרקליטות מחוז המרכז כתב אישום [1] נגד שני החיילים שירו והרגו את סמיר עווד, בן 16, בקרבת גדר ההפרדה [2] בבודרוס, שבמחוז רמאללה, ב-15.1.13. כתב האישום הוגש בהתאם להתחייבות פרקליטות המדינה לבג"ץ [3], כי עד סוף 2015 יוגשו כתבי אישום כנגד החיילים באשמת פזיזות ורשלנות בכלי יריה. ההקראה תתקיים בבית משפט השלום ברמלה ב-14.4.2016.

פינויו של סמיר עווד לבית החולים. צילום: עבד א-נאסר מוראר, 15.1.13.
לפי עובדות המקרה המתוארות בכתב האישום, שדומות מאוד לתוצאות תחקיר בצלם [4], המפקדים בגדוד 71 הורו על הצבת מארב בסמוך לגדר ההפרדה במטרה המוצהרת של "מניעת פגיעה בגדר". כח המארב, שפוצל לשניים, המתין במרחב הגדר ובצידה "הפלסטיני" של הגדר. עווד נכנס למרחב הגדר, מבלי שהבחין בכח, דרך פירצה קיימת. הכח חשף עצמו והחל במרדף אחרי עווד, שנלכד בגדר התיל, אולם הצליח להשתחרר ממנה ונמלט. מפקד הכוח וחייל נוסף רדפו אחריו וכתב האישום מתאר כיצד במרדפם אחריו ירו בתחילה באוויר, ולאחר מכן כדור אחרי כדור, שמונה כדורים בסך הכל, לעבר הנער הנמלט. על פי כתב האישום, כל היריות לעברו נעשו בנסיבות שבהן הוראות הפתיחה באש אוסרות על ירי, וחמש מתוכן אף נורו מבלי להסתכל דרך כוונות הנשק.
הפער בין חומרת ההתנהלות ובין הסעיף הקל שבו הואשמו החיילים בלתי נתפס ומקומם: פזיזות ורשלנות בכלי יריה היא עבירה במדרג הנמוך ביותר בעבירות נשק, שהעונש המירבי בגינה הוא שלוש שנות מאסר. בהחלטה לבחור בסעיף אישום זה, פרקליטות המדינה משדרת מסר ברור לאנשי כוחות הביטחון בשטחים: גם אם תהרגו פלסטינים שלא מסכנים איש, ותחרגו מההוראות, נפעל כדי לטייח ולוודא שהדבר יסתיים בלי דין וחשבון אמיתי.
היבט נוסף של הטיוח הוא התמקדות בחיילים בשטח בלבד. כתב האישום לא מתייחס כלל לאחריות הפיקודית להריגתו של עווד, החל מבחינת ההוראות והציוד בו הצטייד כח המארב וכלה בעצם ההחלטה להציב מארב זה. כך מקבל הפיקוד הצבאי גיבוי למדיניות הצבת מארבים של כוח חמוש במטרה המוצהרת של מניעת פגיעה בגדר או יידוי אבנים, מדיניות שממשיכה להביא לנפגעים בנפש. במקרה האחרון שתיעד בצלם, נהרג כתוצאה ממדיניות זו לאפי עווד [5], ב-13.11.15.
הדימיון בין הריגתו של סמיר עווד בן ה-16 להריגתו של לאפי עווד באותו המקום ממש, מצמרר. בשני המקרים חיילים הוצבו במארב ליד גדר ההפרדה בתוך שטח הכפר בודרוס, ובשניהם הם ירו אש חיה בגבם של צעירים בעת שאלה ניסו להימלט מהכוח ולא סיכנו איש.
עתה, מדיניות זו של שימוש במארב חמוש, אמצעי שמסוכנותו וקטלניותו הוכחו כבר, תמשיך להביא לקורבנות פלסטינים נוספים שישלמו בחייהם, באישורה של מערכת אכיפת החוק.

להלן קישור למאמר המקורי

שבוע של התעמרות בבקעת הירדן – המנהל האזרחי ממשיך לפגוע בקהילות בשטח C

פורסם: 

 17.1.16

הריסת מבנים ואיום בהריסה
בין ה-12.1.16 ל-14.1.16 תיעד בצלם שורת פעולות של המנהל האזרחי הפוגעות בחמש קהילות בבקעת הירדן [1]. בח'ירבת עין כרזליה צילמו נציגי המנהל את מבני הקהילה, ככל הנראה לקראת הריסה חוזרת במקום. בח'ירבת עינון הרסו הכוחות מבנים חקלאיים ובריכת מים [2] המספקת מים לקהילת ירזה השכנה. בנוסף הודיעו נציגי המנהל האזרחי למשפחות מהקהילות ירזה וח'ירבת א-ראס אל-אחמר על כך שיאלצו להתפנות פעם נוספת מבתיהם בשל אימונים צבאיים בסמוך לבתיהם. פעולות אלו מהוות חלק מהאמצעים בהן נוקטות הרשויות הישראליות במסגרת מאמציהן המתמשכים לצמצם נוכחות פלסטינית בשטח C.

דחפורי המנהל הורסים מבנה חקלאי בח'ירבת עינון. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 14.1.16.
ביום שלישי 12.1.16 בשעות הבוקר הגיעו נציגי מנהל האזרחי וצילמו את אוהלי המגורים והמבנים בקהילת ח'ירבת עין כרזליה. זוהי קהילת רועי צאן קטנה השוכנת בצפון בקעת הירדן, כחמישה קילומטרים מדרום-מערב לכפר אל-ג'יפתליק. האדמות עליהן יושבת הקהילה הושכרו לתושביה על-על-ידי בעליהן, תושבי הכפר עקרבא השוכן כעשרים קילומטר ממזרח למקום. הקהילה מורכבת מחמש משפחות שמקורן בעקרבא החיות במקום מזה למעלה מ-25 שנה. הן מונות כיום למעלה משלושים נפש, כמחציתם קטינים. התושבים מתפרנסים מחקלאות ומרעיית צאן, ובמהלך האביב והקיץ עוזבים את המקום למספר חודשים כדי לרעות את הצאן באזורים אחרים בבקעה. משפחות הקהילה חזרו לבתיהן בח'ירבת עין כרזליה במהלך חודש אוקטובר 2015.
בין השנים 2014 ל-2015 הרס המנהל האזרחי ארבע פעמים את כל המבנים בקהילה [3], וקיים חשש כבד כי צילום המבנים על ידי המנהל מהווה הכנה לקראת הריסה נוספת של בתי הקהילה והותרת תושביו ללא קורת גג בחורף.
בנוסף לכך, בבוקר יום ה' ה-14.1.16 הרס המנהל האזרחי ארבעה מבנים לאחסון ציוד חקלאי ותבואה באדמות ח'ירבת עינון השוכנת במרחק של כחמישה קילומטרים מהעיר טובאס. המבנים שייכים למשפחות מטובאס שבבעלותן אדמות חקלאיות באזור. באותו היום הרסו נציגי המנהל האזרחי בח'ירבת עינון גם בריכה לאגירת מים המספקת מים באמצעות צנרת לח'ירבת ירזה השוכנת כשבעה קילומטרים מצפון-מזרח לטובאס. באוגוסט 2015 הרס המנהל האזרחי שני מבני מגורים בח'ירבת עינון [4], ובינואר 2015 פירקו נציגי המנהל האזרחי והחרימו צינורות מים [5] שנועדו להעביר מים לח'ירבת ירזה, שאינה מחוברת לרשת המים ושמכליות המים מתקשות להגיע אליה בשל הדרך המשובשת.
פינויים זמניים
עוד במהלך יום ה', 14.1.16, הגיעו נציגי המנהל האזרחי גם לח'ירבת א-ראס אל-אחמר השוכנת במרחק של כארבעה קילומטרים ממזרח לעיירה הפלסטינית טמון. בקהילה זו חיות יותר מעשרים משפחות, המונות כ-120 תושבים, כמחציתם קטינים. נציגי המנהל מסרו לעשר ממשפחות הקהילה, המונות חמישים נפשות, מתוכם 26 קטינים, צווים המורים להן להתפנות מבתיהן ב- 26 לינואר משעות הצהריים ועד הערב ושוב ב-27 לינואר, משעות הבוקר ועד הצהריים, בתואנה שהצבא צריך לקיים אימונים בסמוך לחלק זה של הקהילה. במהלך 2015 פונו תושבים מהקהילה שמונה פעמים [6] בתואנה זו. יום קודם לכן (יום ד', 13.1.16) מסר המנהל האזרחי צווי פינוי ל-14 משפחות מאיבזיק, שנדרשו גם הן להתפנות מבתיהן לשבע שעות ב-27.1.16. משפחות אלה מונות יותר מ--86 נפשות, בהם 46 קטינים. במהלך 2015 פינה המנהל האזרחי תושבים מהקהילה שמונה פעמים [7] בתואנה שהצבא צריך להתאמן בסמוך לבתיהם.

משפחה מתפנה מאזור אל-מאלח בבקעת הירדן. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 3.5.15.
ההתעמרות המתמשכת של הרשויות הישראליות בתושבי הקהילות בבקעת הירדן היא חלק מהמאמצים שמשקיעים המנהל האזרחי והצבא בניסיון לדחוק את הקהילות הפלסטיניות אל מחוץ לשטח C, בניגוד להוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי. הדבר מהווה העברה כפויה של תושבים פלסטינים מוגנים בתוך השטח הכבוש, בין אם הוא נעשה במישרין, באמצעות הריסת בתיהם, ובין אם בעקיפין, באמצעות יצירת מציאות חיים בלתי אפשרית של איום מתמיד, ועל ידי פינויים תקופתיים ומגבלות דרקוניות על יכולתם של תושבי הקהילות לקיים את עצמם.

על מעצר של בן 13

להלן קישור למאמר המקורי

“ושם לא היכו אותי”

חיילים מעלימים ילד בן 13 במשך שעות ומכים אותו, בזמן שמשפחתו איננה יודעת דבר על גורלו

ג’, ילד פלסטיני בן 13, מתגורר בכפר אל ג’אנייה. בבוקר קר בתחילת דצמבר 2015, ישנוני ובפיג’מה ונעלי בית, יצא ג מביתו והלך לאסוף חפצים ממקום סמוך לקראת מסיבת אירוסין של קרוב משפחה. קרוב למקום היה עץ חרוב בולט. אל ג’ נלווה א’, ילד בן שש.

כפי שיתאר זאת ג’ לאחר מכן, כשהגיעו לאזור העץ, זינקו עליהם פתאום מספר חיילים והחלו להכות אותם. המהומה משכה את תשומת לבו של מבוגר מהסביבה, שהגיע למקום בצעקות. החיילים שחררו את א’ בן השש, אבל המשיכו להחזיק בג'.

אמו של ג’ נזעקה למקום, וניסתה לשחרר את הילד מלפיתת החיילים; בתגובה, אחד החיילים הצמיד את קנה הרובה שלו לחזה שלה. האם, שסובלת ממחלה, איבדה את הכרתה ובמקום התפתחה מהומה, במהלכה השליכו החיילים רימוני הלם וגז והסתלקו במכונית עם ג'.

בינתיים, בבית, שמע אביו של ג’ על כך שהוא נתפס על ידי הצבא מילדים שהגיעו לדלתו בדמעות. את השעות הקרובות הוא ובני משפחה אחרים יעבירו בנסיונות נואשים לשוחח עם המת”ק הפלסטיני ובנסיון לברר היכן בנם.

ג’ עצמו נלקח תחילה לבסיס צבאי ושם, כפי שתיאר, קשרו החיילים את עיניו בפלנלית, קשרו את ידיו, והיכו אותו בקתות רובים. חיילים דרשו ממנו שוב ושוב להודות שזרק אבנים; הוא הכחיש, והצביע על כך שהוא בפיג’מה ונעלי בית. אחד החיילים איים עליו שאם הוא לא יודה, הוא לא ישוחרר.

הטקטיקה הזו, של לקיחת ילדים ודרישה מהם להפליל את עצמם תוך בידודם ומניעה של גישה להוריהם או למבוגר אחראי אחר, אינה טקטיקה חדשה. בשנת 2011 פרסם בצלם דו”ח בשם “ילד אסור, ילד מותר” שתיעד את התופעה הזו. בדו"ח נכתב שהילדים, מבודדים ולעתים קרובות מעונים  (כן, הכאת חסר ישע עשויה להיחשב במקרים מסוימים לעינוי, ולא רק כשהוא נער גבעות), נדרשים שוב ושוב לעסקה קפקאית: הודה והפלל אחרים ותשוחרר עכשיו – או שתשאר במעצר. מאחר ואין להם אדם מבוגר או עורך דין שייעץ להם, ומאחר וילדים בני 13 הם לרוב לא מלומדים בזכויות אדם, רובם מאמינים לנאמר להם, התוצאה היא שלעתים קרובות הם מפלילים את עצמם בלית ברירה, ולעתים גם אחרים. ומהודאה כמעט ואין מסלול יציאה במה שאנחנו נוהגים לכנות מערכת הצדק. הדו”ח של בצלם מצא שמתוך 835 מקרים של העמדה לדין של קטינים פלסטינים, רק אחד זוכה. יש לציין שבישראל, יש חובת הודעה להורים על מעצר קטין וחובת נוכחות של הורה בחקירה והחוקר צריך להיות חוקר נוער; בגדה המערבית, לעומת זאת, אין זכויות כאלה והחוקר יכול להיות כל חייל.

ולמרות הכל, ג’ סירב להודות במיוחס לו והמשיך לטעון לחפותו. אז הגבירו עליו את הלחץ: לדבריו, הוא הושם בחדר קר והופעל שם מזגן. הוא לא יודע כמה זמן הושאר שם – פלנלית על העיניים תורמת לאובדן תחושת הזמן – אבל הוא קפא מקור. גם זה לא עבד, אז מאוחר יותר הוציאו אותו החיילים מהחדר, אזקו אותו בצורה מכאיבה במיוחד, העמיסו אותו על מכונית ונסעו למחנה צבאי אחר, שם העבירו אותו לידי שוטרים; “ושם לא הכו אותי” מספר ג’ ברווחה.

השעה היתה 20:30, בערך 12 שעות מאז שג’, מבחינתו ומבחינת בני משפחתו, נחטף על ידי חיילי צה”ל שכן לא היה להם מושג איפה הוא והם לא הצליחו לאתר אותו. ג' הועבר לידי המת”ק הפלסטיני ושב הביתה. הוא לא זומן לחקירה נוספת. הוא פשוט יצא מביתו בבוקר בנעלי בית ופיג’מה, פגש חיילי צה”ל, נתפס, הוכה, ושוחרר. אין שום הליך מסודר שאפשר לראות פה. באופן מעורר חשד, ג' שוחרר אחרי 12 שעות בדיוק – משך הזמן המקסימלי שמותר לחיילים להחזיק עציר קטין ללא אישור.

כלומר, יש פה אירוע של העלמת קטין, ללא כל דיווח למשפחתו שצריכה כעת לחפש אותו בפאניקה, שמסתיים בפתאומיות אחרי 12 שעות. מה המטרה שלו? לא ברור. אף אחד לא אמר.

בתחילת חודש ינואר, פנינו בשם אביו של ג' בתלונה לפרקליט לעניינים מבצעיים. אפשר לתאר מראש את המסלול שלה. קודם כל, הפרקליטות תיקח כמה חודשים, אולי אפילו שנה או יותר, לחשוב על זה. האם היתה כאן עבירה? האם אכן יש מקום לפתוח בחקירה? אחרי מי יודע כמה חודשים, כשיהיה ברור לכולם שאין שום סיכוי לנהל פה חקירה, אולי יחליטו לסגור את התיק ואולי ישלחו אותו למצ”ח. זו גם תיקח את הזמן שלה. הזמן יאפשר לחיילים האחראיים להשתחרר ולחמוק מאימת הדין הצבאי. הוא גם יטשטש את הזכרון של כל המעורבים. וואלה, עצרנו איזה ילד בנעלי בית, ישאל החייל? לפני שנתיים, אתה אומר? באמת לא זוכר. והוא באמת לא יזכור. ורגע, הילד בכלל יכול לזהות את אלו שהיכו אותו? הרי היתה לו פלנלית על העיניים, לא?

אז יכול להיות שקרה משהו, תסכם הפרקליטות הצבאית עוד שלוש-ארבע שנים. ויכול להיות שזה לא היה תקין. ואולי זה אפילו מצער. ויתכן שהוא ראוי לגינוי ואולי פעם היה מקום לאיזו פעילות משפטית. אבל אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בנידון עכשיו ובכל מקרה אין לנו מושג מי זה היה.

את כל התירוצים האלה כבר ראינו. באי-פעולה, מערכת החקירה הצבאית אלופה. בהעמדה לדין של עבריינים שפגעו בפלסטינים – אלא אם הם פוגעים ביעילות של הצבא עצמו – היא הרבה פחות מוצלחת.

מי אמר את זה - ז'בוטינסקי או ח"כ ממרצ?

בחן את עצמך
להלן קישור למקור

בחן את עצמך