יום שני, 15 באוגוסט 2016

באישור ביהמ"ש: שובת רעב מזה 58 ימים יישאר כבול למיטה


להלן קישור לכתבה המקורית

מאת  | 

באופן תקדימי קבע בית המשפט שהעציר המנהלי בלאל כאיד גם לא יוכל לפגוש רופא מטעמו. השופט משניות האשים את "רופאים לזכויות אדם" בכך שעתרו בחוסר תום לב. הארגון: זה צמצום המרחב הדמוקרטי, נערער לעליון


בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה אמש (חמישי) שתי עתירות של העציר המנהלי שובת הרעב בלאל כאיד, וקבע כי העציר יישאר כבול למיטתו בבית החולים, ולא יזכה לפגוש רופא מטעמו. כמו כן האשים בית המשפט את ארגון רופאים לזכויות אדם (רל"א), המייצג את כאיד, בכך שהוא עתר בחוסר תום לב. בארגון אומרים שיעתרו נגד ההחלטה, ובמיוחד נגד החלק התקדימי ששולל את הזכות להיוועצות של רופא מטעם העציר, לבית המשפט העליון.
בלאל כאיד, תושב אזור שכם, ישב במאסר 14 וחצי שנים בגין שני נסיונות לגרימת מוות בירי. ביוני האחרון, ביום שחרורו המתוכנן, קיבל כאיד צו מעצר מנהלי לשישה חודשים נוספים בכלא ללא משפט, בטענה שהוא עדיין חבר בחזית העממית לשחרור פלסטין, וששחרורו עדיין מהווה סכנה מיידית לבטחון האזור. את הצו ניתן להאריך עוד יותר ללא הגבלת זמן וללא משפט. נגד צו זה הוא שובת רעב כבר 58 ימים נכון להיום, וב-17 ביולי הוא אושפז בבית החולים ברזילי באשקלון בשל הדרדרות במצבו הרפואי.
מאז שהועבר לברזילי ולמרות מצבו הגופני הירוד כבול העציר למיטתו בידיו וברגליו, בנוסף לקיומו של צוות אבטחה של שב"ס סביבו. בנוסף, כאיד ביקש לממש את זכותו להיוועץ עם רופא עצמאי מטעמו, וסורב על ידי שב"ס. נגד שתי סוגיות אלה עתר כאיד באמצעות רל"א לבית המשפט, וכאמור אתמול נדחה.


"מניע זר"
בהחלטתו מאשר השופט המחוזי אהרון משניות את החלטת שב"ס להמשיך בכבילתו של כאיד למיטתו, ומקבל את עמדת שב"ס שמכיוון שהוא מוחזק בקומת הקרקע בחדר עם חלון לא מסורג יש חשש שינסה לברוח או שאחרים ינסו להבריח אותו מהמעצר, או שיתקוף את אחד הסוהרים או אנשי הצוות הרפואי. כדי לבסס את מסוכנותו של העציר מתבסס בית המשפט שוב על הדוחות החסויים שעל בסיסם הוצא צו המעצר המנהלי – דוחות מודיעיניים שהעציר ועורכי דינו לא יודעים את תוכנם ולא יכולים להתגונן בפניהם, והם בדיוק חלק מהסיבה לשביתת הרעב מלכתחילה.
בחלק שעוסק בזכות העציר לפגישה עם רופא מטעמו עוסק השופט משניות פחות בזכות עצמה ויותר בשאלת איכות הטיפול שמקבל בלאל כאיד. הוא מציין את מקצועיותם של רופאי שב"ס, את העובדה שבבית החולים ברזילי מטפלים בו בכירי הרופאים, שאף צברו נסיון בשביתות רעב קודמות, וכן את ביקוריהם המזדמנים של אנשי הצלב האדום. לפי פסק הדין, די בכל אלה כדי לוודא שהעציר מטופל היטב, גם אם הוא מעוניין בחוות דעת נוספת.
בהקשר זה תוקף השופט משניות את כאיד ורל"א וכותב כי "קשה להשתחרר מן הרושם כי ביסוד העתירה לא עומדת דאגה כנה ואמתית לבריאותו של העותר, אלא מניע זר שאינו ראוי לסעדו של בית המשפט… באתי לכלל המסקנה כי הבקשה לביקור רופא פרטי… לא באה בתום לב ומתוך שיקולים בריאותיים". עם זאת, השופט לא מפרט אילו מניעים זרים אחרים אולי מפעילים את הארגון.

"כבר בדיון בבית המשפט שב"ס רמז כל הזמן שרל"א מונע ממניעים שלא לטובתו של העותר, לא דואגת למצבו הרפואי אלא שיש לה מניעים אחרים", מספרת אמאני דעייף, מנהלת מחלקת כלואים בארגון. "הם לא פירטו, ואנחנו לא התייחסנו אל הטענות האלה כי הן מופרכות ואין בהן כלום שמצדיק את הכבילה או מניעת הפגישה עם הרופא, אבל להפתעתנו השופט עצמו אימץ את האמירה הזאת שהארגון מונע ממניעים אחרים, לא ראויים.
"עמותת רופאים לזכויות אדם נאבקת כבר שנים ארוכות לצד שובתי רעב, וזו הפעם הראשונה שבית משפט בצורה כזאת מערער על עצם הלגיטימיות שלנו להגן על זכויות אסירים. אם מדברים על צמצום המרחב הדמוקרטי – זה יושב על הרצף הזה".
מדרדרים משביתה לשביתה
"צריך להדגיש שלא אנחנו ולא בלאל לא ערערנו לרגע על המקצועיות של הרופאים [של שב"ס ובברזילי, ח.מ.], אלא רק הדגשנו את הזכות החוקית להתייעץ עם רופא מטעמו", מוסיפה דעייף. "זו גם הפעם הראשונה שאומרים שכניסת רופא מטעם הצלב האדום מייתרת כניסה של רופא מטעם העציר. לצלב האדום אסור ללכת לערכאות משפטיות או לפרסם ברבים אם יש הפרה של זכויות החולה. גם הצלב האדום אומר בעצמו שהוא לא מהווה תחליף לפגישה עם רופא מטעם העציר".
"בכל שביתת רעב אנו רואים כיצד המדינה על כלל מערכותיה נוגסת יותר ויותר בזכויות בסיסיות של שובתי הרעב שהינם עצירים מנהליים שלעתים אינם יודעים אפילו על מה נעצרו", מוסיפה עו"ד עולא שתיוי מרופאים לזכויות אדם, ומוסיפה שמצבו הרפואי של בלאל כאיד כיום כלל לא מאפשר לו לתפקד, וודאי שלא לברוח כשהוא תחת שמירה. "הטיעונים האבסורדיים לכבילה חושפים את האמת הפשוטה, כי מטרת שב"ס בכבילתו של בלאל, היא לשבור את רוחו של שובת הרעב וביהמ"ש, לצערנו, בחר לשתף פעולה עם הפיכת הרפואה לכלי במשחק הזה".
כאמור, ברל"א אומרים שיגישו ערעור על ההחלטה לבית המשפט העליון.
בימים אלה שובתים רעב עוד עשרות עצירים מנהליים ואסירים פלסטינים בבתי הכלא, רבים מהם בסולידריות עם בלאל כאיד. ישראל מחזיקה כיום במאות עצירים מנהליים בבתי הכלא, ובהם בין היתר ליצן שעובד עם ילדים בעלי מוגבלויות, ועיתונאי החבר במזכירות ארגון העיתונאים הפלסטיני.
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+


יום שבת, 6 באוגוסט 2016

המלחמה שמנהלת ישראל נגד התקשורת הפלסטינית הרחק מעין הציבור

להלן קישור למאמר המקורי

מאת  | 

מחמד אל-קיק לא לבד: בין פטיש הכיבוש הישראלי לסדן הרשות הפלסטינית, עיתונאים ואנשי תקשורת פלסטיניים נעצרים, נחקרים ומאויימים תדיר, ואיש לא פוצה פה

בלילה של יום שלישי השבוע פשטו כוחות חמושים על בית בשכונת סילוואן במזרח ירושלים, העירו את המשפחה המתגוררת בו, והגישו לדיאלה ג'וויחאן (ديالا جويحان), עיתונאית העובדת עבור העיתון אל חיאת, צו התייצבות בתחנת המשטרה במגרש הרוסים לשם חקירה. ג'וויחאן מסקרת מקרוב את ההתקוממות של החודשים האחרונים בעיקר במזרח ירושלים, והיא אחת משורה ארוכה של אנשי תקשורת פלסטינים שנעצרו או שזומנו לחקירה בעקבות עבודתם העיתונאית, במה שארגון העיתונאים הפלסטיני מכנה "מתקפה ישראלית על התקשורת הפלסטינית".

ישראלים אוהבים להתהדר במדד חופש העיתונות של הארגון האמריקאי Freedom House המדרג את ישראל במיקום טוב יחסית, עם ציון של 70, אמנם הנמוך ביותר האפשרי בקטגוריית המדינות החופשיות, אבל עדיין גבוה. פרט קטן שמוזכר בדו"ח הנ"ל, בסוף, ובקטן, הוא שהמדד הזה לא כולל את המצב בשטחי הגדה וברצועת עזה. שם הציון הניתן באותו מדד הוא 16, מהנמוכים בעולם והמציין חוסר חופש עיתונאי מוחלט.
על פי דו"ח שפורסם לאחרונה על ידי "The Palestinian Center for Development and Media Freedoms", במהלך שנת 2015 נרשמו 407 התקפות של כוחות ישראלים כנגד עיתונאים, שחלקן התקפות גופניות (כ-42%) והשאר מתחלק בין מניעת גישה לסיקור, מעצרים, נזק לציוד, שימוש בעיתונאים כמגינים אנושיים, ועוד. אלה לא התקפות ספורדיות, אלא חלק מהמציאות היומיומית של אנשי תקשורת פלסטינים.
אחמד אל ביתאווי, עיתונאי פלסטיני, הורשע בבית דין צבאי ישראלי בהסתה שבוצעה, כביכול, כחלק מעבודתו העיתונאית. עיתונאים אחרים, ביניהם מחמוד אל קוואסמה ומוחמד קדומי, עצורים כעת בבתי הכלא הישראלים ומחכים למשפטם באותה האשמה. מיותר לציין שהכלי הזה מופעל אך ורק כנגד עיתונאים פלסטינים ולעולם לא נגד עיתונאים יהודים שחלקם מפרסמים דברי הסתה דומים, כמו למשל אמנון לורד שפרסם במאמר בשער של העיתון "מקור ראשון" לפני כמה שבועות כי "הרג מחבל ללא כל עילה של הגנה עצמית מיידית הוא מצב טבעי במלחמה".
במהלך חודש פברואר נחקרו שורה ארוכה של עיתונאים פלסטינים בירושלים ובגדה, ביניהם מפיק תוכנית הבוקר "בוקר טוב ירושלים" בטלויזיה הפלסטינית נאדר ברברס, מנהל משרד "פאל-מדיה" בירושלים איסחאק אלקסבה, צלם סוכנות "וואפה" איימן נובאני, כמו גם עיתונאים רבים אחרים, צלמים, מקליטים, וטכנאים.
תחנת הטלוויזיה "פלסטין אל יום" שפעלה מביר זית נסגרה בצו המפקד הצבאי הישראלי בעקבות טענה להסתה במסגרת שידוריה, ומספר עיתונאים שעבדו בה נעצרו ועדיין מוחזקים בידי רשויות הבטחון הישראליות. גם העיתון הוותיק סוות אל-חק ואל-חורייה והאתר PLS48 הפועלים בתוך שטחי ישראל נסגרו מתוקף צו תקנות החירום.
לפחות שלושה עיתונאים פלסטינים מוחזקים כעת בבתי הכלא הישראלים תחת צו מעצר מנהלי לכליאה ללא משפט. נגד איש מהם לא ניתנה החלטה של בית משפט שאינו צבאי, ולטענת גורמים רבים הם נעצרו בעקבות עבודתם המקצועית. במקרה של עציר מנהלי נוסף, העיתונאי מחמד אלקיק, שהמקרה שלו הגיע לפתחו של בית הדין הגבוה לצדק, התעלמו השופטים מעיסוקו המקצועי ככתב ופרשן, וקבעו כי הם מאמינים לחומר החסוי שהוגש בפניהם ומסכימים להשאירו כלוא ללא משפט.
שתיקת העמיתים בישראל
הפגיעה האנושה בחופש העיתונות הפלסטיני מגיעה לא רק מישראל, אלא גם מהרשות הפלסטינית, שאנשי מגנוני הביטחון שלה עוצרים, מכים, ופוגעים בעיתונאים המבקרים אותה או את ישראל. בין הפטיש לסדן האלה נפגע חופש העיתונות פגיעה אנושה. העדר הסולידריות הכמעט מוחלט מהקולגות הישראלים מדאיג אף הוא, ומול שורה ארוכה כל כך של הפרות חמורות מאין כמותן אי אפשר אלא לתמוה איך יכולים אנשי תקשורת רבים כל כך, שבדרך כלל יש להם הרבה מה להגיד על כל דבר, להישאר אילמים. תדירות ועצמת הפגיעות האלה הולכות ומחמירות. יותר ויותר עיתונאים נעצרים, נחקרים, מאויימים, והדבר עובר בשקט מוחלט. בכנסת קיימת שדולה למען חופש העיתונות, אך קולה לא נשמע. גם ארגון העיתונאים הישראלי, יש לציין, יכול היה להיות הרבה יותר אקטיבי בעניין מכפי שנהג עד היום.
הטיעון בו משתמשים כוחות הבטחון הישראלים לטובת מעצר העיתונאים וסגירת כלי התקשורת שלהם הוא לעיתים קרובות "הסתה". אך המלחמה ב"הסתה" הזו מופנית כלפי צד אחד בלבד, ומופעלת נגד תושבים נטולי זכויות הנתונים למשטר צבאי דורסני ואלים. מגמת צמצום החופש המוגבל ממילא של הפלסטינים תושבי הגדה ומזרח ירושלים הולכת ומחמירה: על פי נתוני "מועדון האסיר", בין החודשים אוקטובר 2015 לחודש מרץ 2016, מעל 148 פלסטינים נעצרו בעקבות פרסום פוסטים בפייסבוק. חופש הביטוי, שגם לפני תחילת ההתקוממות בסוף הקיץ שעבר היה מוגבל, הולך ומצטמצם. על חופש ההפגנה, האסור תחת החוק הצבאי בגדה, אין מה להכביר מילים.
העיתונות נחשבת לכלב השמירה של הדמוקרטיה. אני לא יודע מה זה אומר כשהמשטר הוא צבאי, אבל אין ספק שללא עיתונות המצב יהיה חמור הרבה יותר. עלינו, כישראלים וכפלסטינים, לעמוד לצד העיתונאים הנרדפים על ידי השלטון הישראלי, ולהעביר מסר חד משמעי שיש לשמור על זכותם של עיתונאים לבצע את עבודתם בלי התערבות צבאית ישראלית בתכנים או בטון הדיווח. כפי שלא יעלה על הדעת שצה"ל יתערב בתכני העיתונות הישראלית, כך יש לוודא שלא יעשה זאת כשמדובר בעיתונות הפלסטינית.
פנינו למשטרת ירושלים בבקשה לתגובה בעניין מעצרה של העיתונאית דיאלה ג'וויחאן. אם תתקבל היא תתפרסם כאן.

חיילים ירו עליך סתם? נחרים לך את המכונית ונשלול לך את אשרת העבודה

להלן קישור למאמר המקורי

מאת  | 

חיילים ירו על רכב פלסטיני ובו נערים שחזרו מבילוי בבריכה. אחד נהרג. למרות שידוע כי הנערים היו חפים מפשע נשללו האישורים של אחד הפצועים ובני משפחתו. בעקבות התערבות שיחה מקומית חזר בו שב"כ מהחלטתו, ולנו נותר לתהות שוב על הדרך השרירותית בה מתקבלות שם החלטות




ביום שלישי, 21.6.16, באחת וחצי בלילה, קצין בחטיבת כפיר שנסע בכביש 443 נעמד בגשר נמוך מעל הכביש וירה מספר צרורות במונית שעברה מתחתיו. זאת לאחר שדקות קודם נזרקו באזור אבנים. מהירי נהרג הנער מחמוד בדראן, בן 15, ארבעה מחבריו נפצעו והנהג נורה בראשו. הם היו בדרכם חזרה מבילוי בפארק מים "לין לאנד", בכפר בית סירא.
בבוקר דווח בחדשות כי "מחבל בן 15 חוסל", אך עד מהרה התברר כי זו הייתה הודעה שיקרית של דובר צה"ל שפורסמה בתקשורת כפי שהיא (בלי לציין שמדובר בציטוט), ולמעשה הקצין ריסס מכונית בה הנוסעים לא עשו דבר. בצה"ל אף טרחו לקחת טביעות אצבעות מגופת הנער כדי לוודא זאת כפי שסיפרה לנו עו"ד עטיה המטפלת בתיק. הקצין עד היום לא נעצר באשמה כלשהיא למרות שירה בבירור בניגוד לפקודות פעמים רבות.
הרצחת וגם שללת?
אבל כאן לא מסתיים הסיפור. הנהג, עאהד אותמאן, ניצל בנס מהירי בראשו, נלקח לאיכילוב ושם טופל. בשבוע שעבר סיפרה לשיחה מקומית עו"ד עטייה המטפלת בתיק כי כאשר חזר לביתו התברר לו כי לא רק המכונית שהייתה פרנסתו הוחרמה, אלא שאישור העבודה שלו ואישור הכניסה לישראל נשלל. כך גם רישיונם של שני אחיו אחמד וחמזה. שום הסבר לא סופק להם. המעסיקים פנו לרשויות וטענו כי מדובר בעובדים מצטיינים אך זה לא עזר. כך נמנע מעאד גם לחזור לטיפולים ההכרחיים באיכילוב, עליהם הוא נדרש לשלם מכיוון שישראל מסרבת לקחת אחריות על האירוע.
שלילת היתרים היא אמנם בפרקטיקה מקובלת במקרים בהם נהרגים פלסטינים מאש צה"ל, אך בדרך כלל מדובר במקרים בהם החקירות ארוכות ולוקחות שנים, ולא במקרה כה מובהק של ירי לא חוקי, כאשר ברור שאין למעורבים כל קשר לפעילות עוינת כלשהיא.
לכן פנינו  למינהל האזרחי כדי לבדוק מה הסיבה לכל הפחות. שם טענו שהשב"כ אחראי לכך. אז פנינו אליהם, הגורמים בדקו, ובערב חזרו עם התגובה "פנייתך בעניינו של מר עאהד עתמאן ואחיו, אחמד וחמזה, התקבלה במשרדנו והועברה לגורמים הביטחוניים הנוגעים בדבר. בבדיקה נוספת של הנושא, לרבות הטעמים אשר פורטו בפנייתך, הוחלט כי, בשלב זה, תוסר המניעה הביטחונית הנוגעת לכניסתם של השלושה לישראל".
ככה סתם.
ואמנם אנחנו שמחים כי לפחות העוול הזועק לשמיים הזה בא על פתרונו, אך אי אפשר שלא לתהות על השרירותיות של השלטון הצבאי הישראלי בגדה המערבית, אשר משתמש לרעה בכוחו כמעט ללא פיקוח.

התמונה האחרונה. מחמוד בדראן וחבריו. נערים שיצאו לשחייה לילית בבריכה וסיימו את הערב מנוקבים מכדורים.

יום שבת, 30 ביולי 2016

אלימות מדינה יומיומית: שיא של עשור בהריסות בתים

להלן קישור למאמר המקורי

מאת  | 

יותר מ-700 בני אדם איבדו את בתיהם בשל הריסות בתים "לא חוקיים" בחצי השנה הראשונה בשטחי סי. זה אסון שהמדינה מטילה במכוון, במודע, במטרה לנשל ולגרש. ומבחינת רוב הפוליטיקאים זה בסדר גמור


כותב אורח: חגי אלעד
למעלה מחמשת אלפים בני אדם, אלפיים שש מאות ושניים מתוכם קטינים. יותר מאלף ומאה בתי מגורים. אלו המספרים של העשור האחרון, מ-2006 ועד סוף יוני השנה.
כמעט חמש מאות בני אדם, 287 מתוכם קטינים. 125 בתים. אלו המספרים של 2015.
שבע מאות וארבעים בני אדם, מחציתם קטינים. 168 בתים. אלו המספרים של השנה הנוכחית, רק מינואר ועד סוף יוני 2016.
המספרים הללו לא כוללים בתים שישראל הרסה יותר מפעם אחת. המספרים הללו לא כוללים מה שנקרא "הריסות עונשיות" – כלומר את הענישה הקולקטיבית נגד משפחות של מפגעים. המספרים הללו כוללים רק את ההריסות שישראל מבצעת בטענה הצינית שמדובר בבתים שנבנו בניגוד לחוק – במציאות שבה ישראל מבטיחה את זה שפלסטינים לא יוכלו לבנות כחוק.
הריסת בית שנבנה "שלא כחוק", צוריף, אפריל 16' (ויסאם השלמון / פלאש90)
הריסת בית שנבנה "שלא כחוק", צוריף, אפריל 16' (ויסאם השלמון / פלאש90)
אבל בעיקר, המספרים הללו כן כוללים חיים של בני אדם. חיים שישראל הורסת, בכוונת מכוון, כחלק מאסטרטגיה רחבה שמטרתה לנשל את הפלסטינים מחלקים גדולים של הגדה, למרר את חייהם עד שיבינו את הרמז ויזוזו. לרכז אותם, לסלק אותם.
מהפקיד ועד השופט
אנחנו ב"בצלם" מביאים את הנתונים הללו ואת המשמעות שלהם בפני הציבור בישראל ובפני העולם. איך ישראל שכללה לדרגת אמנות ממש את היכולת להמציא ולעשות שימוש בשלל מנגנונים פורמליסטיים, כדי לקדם את המהלך הגדול של נישול הפלסטינים בגדה ולתרץ את כל זה מנהלתית, חוקית ומשפטית. זו אלימות מדינה מאורגנת, שכל זרועות השלטון בישראל שותפות לה: מנגנוני התכנון עושים את חלקם, הצבא והמנהל האזרחי את חלקם, המתנחלים את חלקם ולקינוח באים בתי המשפט, היהלום שבכתר ההכשרה של העוול.
אי אישור תוכניות מתאר; הכרזה על שטחי אש ועל אדמות מדינה, על "שטחי ביטחון מיוחדים" (שב"מים), שמורות טבעאתרים ארכיאולוגים – כולם, בצוותא חדא, מקדמים את אותו המהלך ומספקים לו את התירוצים הנדרשים. זה לא שלטון החוק, זה נישול שיטתי ומתמשך תוך שהחוק והכף של הבולדוזר והפסיקה של בג"ץ והצו של המנהל הם כולם חלק מפעולה אחת.
מה שתיארתי כאן נשמע מזעזע. זה באמת מזעזע. יודעים מה מזעזע לא פחות? ששום דבר ממה שאמרתי לא חדש. כולם יודעים את זה וכולם מסכימים שזה אכן המצב. יש חברי כנסת שמקדמים דיונים על "קידום האכיפה נגד בנייה לא חוקית על ידי פלסטינים בשטחי סי" – אלו אנשים שהבינו שזו טכניקה שימושית לקדם את הנישול והסיפוח בפועל, והם רוצים להגביר את הקצב. ויש עוד הרבה יותר חברי כנסת שלא דחוף להם לקיים דיונים כאלו, אבל גם לא דחוף להם להשתתף בדיון על זה. אלו אנשים שנוח להם, כנראה, עם הקצב הנוכחי של הנישול: בערך חמש מאות בני אדם, מחציתם ילדים, בערך 100 בתי מגורים בשנה, לפי הממוצע של העשור האחרון. זה שיקוף די מדויק של מרביתה של הפוליטיקה ושל החברה בישראל, שממוקמת אי שם בטווח שבין תחזוקת הכיבוש לבין קידומו בקצב מוגבר.
והעולם שותק
אגב, לא רק בישראל כולם יודעים את זה ולא רק ארגוני זכויות אדם מסכימים על זה: גם בעולם, בקהילה הדיפלומטית, כולם מכירים את הנתונים וכולם מסכימים על המשמעות שלהם. בירושלים, בבריסל ובוושינגטון יודעים מה ישראל עושה בפלסטינים ויודעים מה זה אומר. אנחנו אסירי תודה על כל מאמץ שנעשה כדי לבלום את העוול הזה, אבל צריך גם לומר את הדברים כהווייתם. האם מתרחש כיום איזשהו מהלך בינלאומי משמעותי לבלום את התהליך שתיארתי כאן היום?
אם למישהו יש בכלל ספק בנוגע לכך, לתשובה השלילית – אין שום מהלך כזה – אז תראו את נתוני ההריסות של השנה: רק במחצית הראשונה של 2016 ישראל כבר הרסה יותר מאשר בכל 2015. למעשה, אלא אם תהיה הפסקה מיידית ומוחלטת של כל ההריסות הללו – והפסקה מיידית ומוחלטת של ההריסות היא הדבר ההגון היחיד שראוי לדרוש אותו – אז שנת 2016 הולכת להיות שנת שיא בהריסות, לפחות שיא של העשור האחרון. שנת השיא הקודמת בעשור האחרון הייתה 2013: ישראל הרסה אז 175 בתים. נכון לסוף יוני השנה, המספר הוא כבר 168 בתים. זה אולי החידוש היחיד של הממשלה הנוכחית, שלא המציאה כלום בהקשר הזה אלא פשוט ממשיכה מדיניות ישראלית קבועה: בטווח שבין עוד-מאותו-הדבר לבין עוד-יותר-(ועוד-יותר-מהר)-מאותו-הדבר, זו בהחלט ממשלה שמגבירה את הקצב.
חיילים הורסים צריף באזור יטא, 2016 (ויסאם השלמון / פלאש90)
חיילים הורסים צריף באזור יטא, 2016 (ויסאם השלמון / פלאש90)
התחלתי עם תיאור הנתונים העדכניים של ההריסות. אבל הרגע של הריסת הבית לא ממצה את מדיניות הנישול, כי הרגע הזה אינו כולל את כל הימים, השבועות, החודשים והשנים שקדמו לו. שנים של חיים בפחד מההריסה שאולי תגיע מחר ואולי לא, שנים של מניעת פיתוח בסיסי, אי חיבור לרשת החשמל או למים זורמים. אני מזמין את כולנו לדמיין חיים בתנאים כאלו: איך לגדל ככה משפחה ואיך לחשוב על העתיד. זה לא עניין תיאורטי: הנתונים שאיתם פתחתי מתמקדים באלפי האנשים שאיבדו את בתיהם. אבל מבעד לתילי ההריסות אנחנו צריכים גם לראות את מאות האלפים שחיים כך כבר שנות דור ויותר.
חיים בציפייה לדחפור
אנחנו מדברים כאן היום על ההריסות נגד הפלסטינים שחיים ב-60 האחוזים מהגדה שמכונים "שטחי סי" – הסדר זמני שהיה אמור לפוג כבר לפני 15 שנים, ושישראל מנצלת לקידום האינטרסים שלה. אבל זו פיקציה. בסופו של דבר מי שמושפעים הם כלהפלסטינים בגדה. מה שישראל עושה בשטחי סי משפיע על כולם: כי מי ששולט בעתודות הקרקע, באדמות החקלאיות, במרחבים לפיתוח, בכל השטח שבין הערים הפלסטיניות – מי שמונע שם פיתוח ועסוק כל העת בנישול הפלסטינים – מי ששולט בשישים האחוזים הללו, שולט במאה אחוזים מהפלסטינים.
"מרגע שהשמש זורחת ועד אחר הצהריים, אנחנו מצפים בדאגה שהם יבואו. כשעובר יום והם לא מגיעים אני נושמת לרווחה". אלו המילים של ריזקייה עבד א-רחמאן בני פאדל, תושבת ח'ירבת א-טוואיל שבבקעת הירדן. ככה היא ומשפחתה חיים: "למרות שכל יום שעובר מקרב אותי אל אחרון ימי, אני מרוצה מאוד שהיום עבר מבלי שהרסו את הבית שלי – כלומר, את הסככה הקטנה הזו, שהיא קורת גג בשבילנו".
אין לנו מה להיות מרוצים. כל יום של חוסר מעש הוא אור ירוק להמשך המדיניות הזו. מרגע שהשמש זורחת, כל יום מחדש, אם יש הריסות ואם אין הריסות, זו מדיניות אכזרית ונפשעת. אנחנו נמשיך ונעשה כמיטב יכולתנו להוסיף ולהיאבק במדיניות הזו, לתעד אותה, לספר את האמת אודותיה כאן ובכל מקום – ולקרוא לאנשים ולממשלות כאן ומסביב לעולם להתנגד לה ולהביא להפסקתה, עד לסיום הכיבוש.
חגי אלעד הוא מנכ"ל "בצלם". הדברים נאמרו במקור ביום רביעי האחרון במסגרת דיון בכנסת על הסיפוח הזוחל של שטחי סי. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

התאומות של חסן כראג'ה יוולדו כשאביהן בכלא ללא משפט

להלן קישור למאמר המקורי


אהבתם של חסן ות'מינה התגברה על החומות, המחסומים והחוקים שמנסים להפריד בין פלסטינים משני צדי הגבול. אבל אז בא צו המעצר המנהלי


כותב אורח: אמג'ד שביטה
תכירו: חסן כראג׳ה. צעיר פלסטיני מכפר ספה, אחד הכפרים הפלסטינים המנותקים מהעולם על ידי כביש האפרטהייד 443. חסן הלך לפני כשנתיים בעקבות ליבו השובב, שלא היסס לחצות את הכביש ולקפוץ מעל חומת ההפרדה (גבוהה גבוהה, אך אינה בלתי סופית), כדי לחזר אחרי ת'מינה, צעירה מקסימה, שאמנם נולדה וגרה בצד השני של הגדר, אך גם היא משתייכת לאותו עם של חסן ומדברת באותה שפה שלו. זאת ועוד: שניהם גדלו בילודתם על אותם משחקים, דקלמו את אותם השירים והתחברו אל אותם צמחי בר.
חסן ות'מינה התחתנו בחורף האחרון, מבלי לבקש מפקיד צבאי אפור תעודת כשרות לאהבתם הססגונית. הוראות השעה החשוכות, האוסרות על איחוד משפחות, מונעות מחסן (ועל מאות צעירות וצעירים פלסטינים מהשטחים הכבושים המתחתנים עם אזרחיות ואזרחי ישראל) לקבל אזרחות או אפילו היתר שהייה בישראל כדי לחיות ביחד עם שותפתו לחיים. לפי הוראה זו הוא לא יכול להיכנס לישראל, לסייר באום אלפחם, עירה של ת׳מינה, או לבקר אצל משפחתה. השניים לא יכולים לנסוע לחו״ל ביחד. אפילו לא לחוף הים. לעולם. הוא, כמו רוב הצעירים בגילו, כלוא בתוך הגדה. והיא? היא נאלצה לעזוב את הכל ולהצטרף אליו, לכלא הגדול מאחורי החומה.
חסן כראג׳ה (באדיבות המשפחה)
לך תוכיח שאתה לא בחזית העממית. ובעצם, מה רע בלהיות בחזית העממית? חסן כראג׳ה (באדיבות המשפחה)
ולמרות הכל, עברו עליהם עד לאחרונה ימים מהנים, ובסתיו הקרוב ייולדו להם שתי תאומות, ששניהם מחכים להן בכליון עיניים. אך במקביל החומה לא שכחה להם את זלזולם הגס בה, והנה מחסום צבאי אחד ניצל, בשבוע שעבר, את היתקלותו הארעית בחסן כדי לנקום בו. "ג'יב אלהויה", אמר המחסום. "אה, כראג׳ה? אתה זה שצפצפת ביחד עם אשתך על חברתי לחיים, החומה? יאללה יאללה בוא איתי". לאן? "למעצר מנהלי", ענתה מדינת החוק.
כן, המעצר של חסן כראג׳ה לא נועד להענישו על מעשה בלתי חוקי שעשה, אלא שזהו מעצר מניעתי שתכליתו למנוע ממנו לעבור בעתיד על החוק. וכך, בלי הקדמות, חסן מצא את עצמו מאחורי סורג ובריח, החל מעכשיו ולמשך שישה חודשים, מבלי להיות חשוד בשום דבר, מבלי שהיה מבוקש, מבלי להיות מעורב בשום מאורע חריג והכי הזוי – מבלי להישפט. בדובר צה"ל אומרים לשיחה מקומית שחסן נעצר "בגין פעילותו בארגון החזית העממית לשחרור פלסטין אשר על פי מידע מודיעיני חסוי יוצרת סיכון בטחוני ממשי וחמור". אבל לחסן אין הזדמנות לראות ראיות כלשהן, להתגונן, לטעון לחפותו. אגב, האם זה לא אבסורדי להוכיח חפות מחברות בארגון פוליטי לגיטימי, המהווה מרכיב מרכזי באש״ף וזוכה לתמיכה המונית בקרב העם הפלסטיני?
כך או כך, מתישהו במהלך ששת החודשים הקרובים בנותיו יפקחו את עיניהן לראשונה, מבלי שיזכו לחיבוק מאבא. חצי נחמה: הן קטנות מדי, הן בטח לא יזכרו את החוויה הקשה הזו. אבל חסן יזכור גם יזכור.
וחסן אינו לבד. המונח הכללי "מעצר מנהלי" מטשטש את פניהם ומסתיר את סיפוריהם של בני אדם שנתלשים בקלות בלתי נסבלת מחיקי משפחותיהם ומשגרות חייהם. לפי נתוניםשפרסמה עמירה הס אתמול (שלישי) בעיתון "הארץ", כיום יושבים בכלא הישראלי 651 עצירים מנהליים, וביניהם בילאל כאיד, שישב בכלא כאסיר 14 וחצי שנים וביום שחרורו הועבר למעצר מנהלי ועכשיו הוא שובת רעב, העיתונאי הפלסטיני עומר נזאל, הליצן שעובד עם ילדים הזקוקים לחינוך מיוחד, מוחמד אבו סח'א, וכן שבעה קטינים.
חסן כראג׳ה הוא חבר יקר. הוא אדם חזק. אני מכיר אותו. אני בוטח בו. הוא ישתחרר. הוא יתגבר. הוא ייצא מזה, ועוד יחזור למקומו הטבעי בקרב בני עמו המובילים מאבק לגיטימי ומבורך נגד המשך הכיבוש. ומי יישאר תקוע בבוץ הזה? החברה ששותקת ומשלימה עם הכיבוש הנפשע הנעשה בשמה. החברה הישראלית היא שתיאלץ להתמודד עם מצב שבו בנותיו של חסן לכשיגדלו ימצאו יום אחד תמונות חגיגיות מיום לידתן, שיעוררו את תהייתן: אבא, איפה היית כשבכינו בפעם הראשונה?
אמג'ד שביטה הוא איש תקשרת ופעיל פוליטי וחברתי

יום שבת, 7 במאי 2016

פרופסור שעבד עם נאס"א יושב במעצר מנהלי בגלל "הסתה ברשתות חברתיות"

להלן קישור למאמר המקורי

פרופסור שעבד עם נאס"א יושב במעצר מנהלי בגלל "הסתה ברשתות חברתיות"

מאת  | 

האסטרו-פיזיקאי עימאד ברגותי, שמלמד באוניברסיטת אל-קודס, נעצר לפני שבועיים ומוחזק ללא משפט. מדענים בעולם קוראים לאיחוד האירופי להתנות את היחסים המדעיים עם ישראל בשחרורו

שלושה מדענים בעלי שם, מצרפת, בריטניה ובלגיה פנו שלשום (רביעי) לקרלוס מואדס, הנציב למחקר מדע וחדשנות של האיחוד האירופי, וקראו לו להתערב למען שחרורו של המדען הנודע עימאד ברגותי, שנעצר בידי ישראל בצו מנהלי.
"אנו קוראים לך להפגין את המחויבות שלך לצדק על ידי התעקשות כי ישראל תמלא אחר התחייבויותיה לאיחוד האירופי על פי ההסכמים ולהשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותך כדי לוודא שישראל מכבדת התחייבויות אלו", כתבו השלושה, ששלחו את המכתב גם לבכירים נוספים באיחוד האירופי, ביניהם שרת החוץ של האיחוד האירופי פדריקה מוגריני, לנציגי שגרירויות שונות ולאנשי הקהילה המדעית ברחבי העולם.
ילדים, עיתונאיםליצן ועכשיו גם מדען – כולם פלסטינים כמובן – יושבים בכלא הישראלי ללא אישום וללא משפט. בסוף אפריל עצרה ישראל את עימאד ברגותי, פרופסור בעל שם עולמי לאסטרו-פיסיקה מאוניברסיטת אל-קודס, שעבד בעבר גם בפרויקטים של נאס"א, במחסום צבאי באזור נבי סלאח. שמונה ימים מאוחר יותר הוא נשלח לשלושה חודשי מעצר מנהלי, מבלי שהוצגו בפניו עד עכשיו כתב אישום או הוכחות למעשים המצדיקים מאסר.
זו לא הפעם הראשונה בה מושם פרופ' ברגותי במעצר מנהלי. בדצמבר 2014 עצר הצבא את ברגותי כשביקש לחצות את הגבול לירדן כדי להשתתף בפגישה של האגודה הערבית לאסטרונומיה ומדעי החלל שהתקיימה באיחוד האמירויות. גם אז הוצא נגדו צו מעצר מנהלי, וכמו מאות פלסטינים אחרים בכל רגע נתון, הוא נכלא בלי לדעת מהם האישומים או הראיות נגדו. בעקבות לחץ בינלאומי של ארגוני זכויות אדם התעוררה אז הקהילה האקדמית בעולם והפעילה לחץ כבד על ישראל לשחררו. ואכן, 47 ימים לאחר שנעצר, בצעד לא שגרתי, שוחרר ברגותי ממעצרו המנהלי בעקבות ערעור שהוגש בעניינו, והוא שב לעבודתו ולמשפחתו.
מחברי הפניה השבוע הדגישו כי לישראל יש גישה לתוכניות המחקר והחדשנות של האיחוד האירופי כאילו הייתה חברה באיחוד – גישה שישראל מנצלת במלואה. אולם, מזכירים השלושה, השתתפות בתוכניות אלו כפופה לעמידה בתנאים שונים הקשורים בכיבוד של זכויות יסוד. כך למשל מציינים השלושה כי סעיף 2 בהסכם שיתוף הפעולה בין ישראל לאיחוד קובע כי "היחסים בין הצדדים חייבים להיות מושתתים על כיבוד זכויות אדם ועקרונות הדמוקרטיה המנחים את מדיניות הפנים והחוץ". המעצר האחרון של ברגותי, כך הם טוענים, מהווה הפרה חמורה של רוח ההסכם, ולכן על האיחוד לעשות שימוש בסמכותו כדי לוודא שהרשויות בישראל משחררות אותו ממעצרו.
המדענים החתומים על המכתב – המתמטיקאי הצרפתי ממוצא נורבגי פרופסור איוון אקלנד, פרופסור אמריטוס ג'ונתן רוזנהד מלונדון סקול אוף אקונומיקס, פרופסור הרמן דה ליי מאוניברסיטת גנט בבלגיה – הם פעילים מוכרים בארגונים הפועלים למען זכויות הפלסטינים.
"מידע חסוי"
בראיונות לאחר מעצרו המנהלי הקודם טעןברגותי כי נעצר בשל התנגדותו לכיבוש ובגלל שנראה בתמונה בפייסבוק כשהוא לבוש צעיף ירוק של חמאס בעצרת של התנועה. באוגוסט 2014, בעיצומה של המתקפה הישראלית בעזה והלחימה מול חמאס, צולם ברגותי כשהוא מדבר בעצרת של חמאס שנערכה במרכז העיר רמאללה וקורא לפלסטינים בשטחי הגדה המערבית "לאחוז בנשק ולהגן על בתיהם".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה כי "על פי מידע מודיעיני חסוי שהוצג לבית המשפט, עימאד ברגותי הוא פעיל חמאס, המעורב בפעילות נגד ביטחון האזור ומעורב גם בהסתה ברשתות החברתיות. מעצרו המנהלי נעשה בהתאם לדין וכאמצעי אחרון מאחר שלא נמצאה אפשרות אחרת לנטרול הסכנה הנשקפת ממנו".
אי אפשר שלא לתמוה על התשובה הזאת. אם ברגותי פרסם פוסטים מסיתים ברשתות החברתיות – הרי שאפשר להעמיד אותו למשפט על כך, כמו שנעשה לאינספור צעירים פלסטינים או למשוררת דארין טאטור. אבל הצבא בחר שלא להציג את החומרים בפני בית המשפט ולאפשר לברגותי להתמודד עמם. מעניין למה.
כלא עופר, צילום מבחוץ. (יותם רונן/ אקטיבסטילס)
כלא עופר, צילום מבחוץ. (יותם רונן/ אקטיבסטילס)

שלא כמו בגרמניה

להלן קישור לכתבה המקורית

שלא כמו בגרמניה

מאת  | 

סריקה קצרה של הרשת היתה יכולה למנוע מסגן הרמטכ"ל את ההתבטאויות מעוררות המחלוקת. הטוקבקים היו מגלם לו כי שלא כמו בגרמניה ישראלים רבים לא מבקשים להשמיד את כל הערבים אלא רק את אלה שקרובים לנו, ושרבים אפילו מסתייגים מהרעיון לגרשם מהארץ

קל להבין על מה יצא קצפם של מנהיגי הימין בעקבות דבריו של סגן הרמטכ"ל וההשוואה שערך למצב בגרמניה בשנות ה-30. מעניין לציין כי דווקא חברי הכנסת איילת שקד, נפתלי בנט ובצלאל סמוטריץ – כולם חברי "הבית היהודי", מפלגה אשר קרויה על שם גזע – היו הראשונים להגיב על ההתבטאויות.
בכל זאת המצב בין כאן ועכשיו לאז ושם לא באמת דומה. ראשית, שלא כמו בגרמניה, הגזענות בישראל, ככל שהיא קיימת, מופנית רק כלפי הפלסטינים, וזה בגלל שהם מוגדרים היום כאויב. לעומת זאת בגרמניה הנאצית השנאה הופנתה כלפי יהודים שהיו אזרחים נאמנים, כפי שבליל הבדולח תקפו יהודים באשר הם יהודים ללא תירוץ של בוגדנות או אלימות (כפי שניתן ללמוד מסיפורו של הרצל גרינשפן, שהיה פליט יהודי שהתנקש בחיי דיפלומט גרמני נאצי בפריז וכל הנראה העילה לאירועי "ליל הבדולח"). ולכן היות והשנאה מופנית רק לאויב הפלסטיני ניתן להבין שמקורה לא בגזענות אלה כסוג של הגנה עצמית.
שלא כמו בגרמניה 2
דוגמא בולטת לכך, שלא כמו בגרמניה,  אפשר למצוא בכך שגם ככל שהגזענות דומה וקיימת כלפי פלסטינים, הרי שאין לציבור בעיה עם ערבים חפים מפשע בתוך ישראל. חצי מהציבור היהודי אפילו מסתייג מגירושם מהארץ.
שלא כמו בגרמניה 1
במיוחד הנכון הדבר לגבי ערבים קטינים וחולים, אשר לא נשקפת מהם סכנה מן הסתם.
שלא כמו בגרמניה 3
שלא כמו בגרמניה היא מופנית כלפי פלסטינים בוגרים בלבד העשויים להרע לנו.
שלא כמו בגרמניה 4
שלא כמו בגרמניה, אפילו כאשר אנחנו מדברים על פלסטינים מדובר על מוות ערטיאלי – העלמותם במרחב ולא דיבורים על השמדה מסודרת נוסח השואה.
שלא כמו בגרמניה 5
שלא כמו בגרמניה לא מדובר רצון לענות יהודים.
שלא כמו בגרמניה 6
שלא כמו בגרמניה אין פה דה-הומניזציה של ערבים.
שלא כמו בגרמניה 8
שלא כמו בגרמניה חשוב גם לזכור שאנחנו מדברים רק על שנאה של ערבים הקרובים אלינו ולא בעניין כללי כלפי כל המוסלמים, כמו העניין בגרמני עם היהודים.
שלא כמו בגרמניה 7
שלא כמו בגרמניה בעיקר חשוב לזכור כי מדובר בקומץ קטן, המונה לכל הפחות כמה עשרות אלפים, שדבריו נשארים רק בפייסבוק ולא הופכים למעשים, למעט שריפתמשפחה פלסטינית, שריפת נער ערבי, עשרות תקיפות גזעניות בחודש, קמפיין נגד קנייה אצל ערבים וסימון חנויות בבעלותם, קריאות של רבנים לא להשכיר דירות לערבים,  קריאה של רב חשוב בציונות הדתית לארץ ישראל נקייה מערבים, או בגרמנית "ערב-ריין".
שלא כמו בגרמניה, ככל שגזענות זו קיימת היא שמורה לפשוטי העם ולא למנהיגיו.
שלא כמו בגרמניה 9
אין כאן מנהיג שמסית נגד יהודים בבחירות, נניח כמו "יהודים נעים לקלפי בכמויות אדירות", שר חינוך שמאמץ את חוקי נירנברג נגד התבוללות, חבר פרלמנט שחושבשצריך להפריד בין יולדות יהודיות וערביות ושאשתו חושבת שרק ליהודים קדושים מותר לגעת בתינוקה. שרת משפטים שקוראת לרצח-עם, שרת תרבות מסיתה לרצח מעוטים לפני שאוהדים יוצאים לעשות ליל בדולח באותם מעוטים. ראש אופוזיציה שרוצה להראות פחות "אוהב-ערבים", ומדינה שלמה שתומכת במשטר כיבוש על בסיס גזע.
בקיצור,השוואה מיותרת ופוגענית.


שלא כמו בגרמניה 10