אדון שר החוץ ואדוני השגריר,
איפה הייתה ישראל שלשום בהצבעה על הצעת ההחלטה להקמת ועדת חקירה על רצח העם בסוריה?
אהה, נעדרנו כדי לא להרגיז את הרוסים..
יום ראשון, 25 בדצמבר 2016
יום שבת, 17 בדצמבר 2016
רשיון להרוג: תיק החקירה המפליל של הרג האחים במחסום קלנדיה
להלן קישור לכתבה המקורית
מאת ג'ון בראון |
האחים מראם אבו איסמעיל ואיברהים טהא נורו למוות על ידי מאבטחים אזרחיים במחסום קלנדיה. עיון בתיק החקירה, שהתנהלה תחת צו איסור פרסום וממצאיה מובאים כאן לראשונה, מעלה שורה של מחדלים משמעותיים כגון טיוח של עדויות הסותרות זו את זו ואת הראיות בשטח, ואי גביית עדות מפלסטינים שנכחו באותה שעה במחסום. את הסרטון ובו תיעוד המקרה המשטרה עדיין מסרבת לפרסם
הפוסט נכתב בשיתוף עם נעם רותם
הפרק העשירי בסדרה "רשיון להרוג" יהיה פרק שונה מעט. אם עד היום סקרנו תיקי חקירה של הרג פלסטינים על ידי חיילים ושוטרים, הפעם ההורגים הם אזרחים, וכמו במקרים האחרים גם הפעם לא נמצא דופי בהתנהלותם , זאת חרף סתירות חריפות בעדויותיהם. תיק החקירה שנפתח הפעם הוא מקרה הירי במראם אבו איסמעיל ובאיברהים טהא, אחות ואח שנורו על ידי מאבטחים אזרחיים במחסום קלנדיה בחודש אפריל השנה.
מהלך האירועים שנתאר בהמשך מבוסס על תיק החקירה הרשמי של משטרת ירושלים, שהגיע לידינו, ובכללו עדויות המאבטחים וגורמי הבטחון שנכחו באירוע ודו"ח הנתיחה של שני האחים שבוצע על ידי המכון לרפואה משפטית באבו כביר, כמו גם על על תיעוד האירוע בסרטון הווידאו של הירי שלא פורסם. החקירה התנהלה מראשיתה תחת צו איסור פרסום ופרטיה נחשפים כאן לראשונה.
כבר כאן כדאי לציין כי יש בחקירה זו מחדלים משמעותיים. אולי החמור בהם הוא העובדה שלמרות שתוצאות נתיחת הגופות, שנביא להלן, סותרת לחלוטין את גרסאות היורים והמעורבים, הרי שהם כלל לא נחקרו על כך. הסיבה לכך היא שחקירתם הסתיימה לפני שתוצאות נתיחת הגופות הסתיימה. עדויות סותרות לא עומתו, ופלסטינים אשר היו עדים לאירוע כלל לא נחקרו.
גופתו של אברהים טהא מפונה לאחר שנורה למוות בידי מאבטחים במחסום קלנדיה (יונתן סינדל/פלאש90)
ראשית: סיפור המעשה כפי שהצלחנו לשחזר מהראיות ומהסרטון בו צפינו, אשר לא שוחרר לפרסום. ב-27 באפריל 2016, בשעה 10:32, חצו מראם ואיברהים את הקו האדום בנתיב המכוניות של מחסום קלנדיה. תצפית שזיהתה את החצייה החלה לכרוז לאחים להתרחק, ובמקביל שלחה לעברם שני מאבטחים ושוטר. האחות והאח נעצרו כאשר היו במרחק של כמטר וחצי מהם, וחזרו לאחור כאשר פניהם לשומרים המכוונים עליהם את נשקם. אז, לפי התיק החקירה, השניים נעצרו בערך של כ-15 מטר מהמאבטחים, האחות החלה לנופף במסמכים בכעס והשוטר ירה באוויר ואחד המאבטחים ירה לעבר האחות. ירייה שככל הנראה לא פגעה בה. מראם שלפה סכין, לפי תיק החקירה אך קשה להבחין בו בסרטון, וזרקה אותו לעבר לעבר השוטר שלא נפגע ממנו. האח מושך בפראות את האחות לאחור ומפיל אותה לרצפה. המאבטחים ממשיכים לירות לעברה ולעבר אחיה, שגם מתיק החקירה עולה בבירור שלא עשה דבר פרט לניסיון זה למשוך לאחור את אחותו. שניהם נפגעים מהירי ונשכבים אחד ליד השני.
האחות והאח הושארו על הקרקע ללא טיפול רפואי למשך זמן ארוך, כמחצית השעה, וכשלבסוף הגיע הצוות הרפואי – השניים כבר לא היו בין החיים.
המאבטחים ירו בגב אבל טענו כי ירו באחות המסתערת
חקירת המקרה התנהלה במהירות מרשימה. כל העדויות, פרט לאחת, נגבו תוך 11 ימים מיום האירוע. העדות האחרונה נלקחה כחודשיים אחריו, מהחבלן שהגיע לזירה.אך בעוד העדויות מספרות סיפור אחד, הראיות שהגיעו מדו"ח הנתיחה שהוגש רק בסוף חודש מאי, מעל חודש לאחר ההרג וכשלושה שבועות לאחר סיום חקירת היורים, מספרות סיפור שונה לחלוטין. למרות זאת, המשטרה לא טרחה לעמת את הנחקרים עם הסתירות בין עדותיהם.
במהלך עדותם, שני המאבטחים שירו באחים, ח' ו-י' מעידים מספר פעמים כי הם ביצעו ירי כי חשו בסכנת חיים. הם טוענים כי ירו בשניים כשהיו עם הפנים לכיוונם: "פה אני יריתי לה כדור בחזה", אומר ח', "כיוונתי במסת גוף ואני פגעתי בה במותן", מעיד י', "יריתי כדור לכיוון החזה שלה", מספר ח' בהמשך, ועוד.
עם זאת, הנתיחה שבוצעה על ידי פתולוגים ישראלים במכון לרפואה משפטית באבו כביר קובעת באופן חד משמעי כי בגופתה של מראם היו שני פצעי כניסה, אחד בגב ואחד בישבן. את הראיות האלה אי אפשר לזייף, ולמרות שבכל מקרה אחר שני חשודים שגרסתם לא מתיישבת עם המציאות היו נלקחים לחדר חקירות ומעומתים עם שקריהם, במקרה הזה לא טורחת המשטרה אפילו לספר להם כי נתפסו בשקר. פשוט מחליקים את זה. גם אם בעת החקירה החוקרים כלל לא ידעו שמראם נורתה בגבה, למה לא נקראו לחקירה חוזרת כאשר התברר כי שיקרו? אפשר רק לנחש.
בנוסף, בנתיחה שבוצעה בגופתו של איברהים התגלה חתך "כירורגי" בצד גופו של איברהים שנעשה לאחר המוות. המשטרה לא טורחת לנסות לברר איך יכול להיות שאדם שלא קיבל כל טיפול רפואי סובל מחתך של סכין לאחר המוות, ובמכון הפתולוגי מתקשים להסביר חתך זה.
מה קרה במחסום
המאבטחים גם מספקים שלל גרסאות לאירועים שהובילו לירי. המאבטח י' מעיד כי "הבחורה החזיקה ביד אחת את התיק שלה וביד השניה את תעודת הזהות שלה". המאבטח ח' אומר "הבחורה החזיקה תיק והיד שלה ושל הבחור היו בתוך התיק". א', שוטר שהיה איתם, דווקא טוען ש"יש לאישה משהו מתחת לשמלה מצד ימין והיד שלה היתה מתחת לשמלה". מאוחר יותר יגיד "היא התקדמה אלינו ונופפה עם דפים באוויר". ח' ישנה את גרסתו בחקירה השנייה ויעיד כי "החשודים התקרבו לעבר המחסום הבחור היה מצידה הימני של החשודה שהוא אוחז בידו השמאלית בידה הימנית וידו הימנית מאחורי גבו". מיותר לציין שהשוטרים לא טורחים לברר מה באמת היה בידה של מראם שהפחיד כל כך את המאבטחים עד שנאלצו לירות בה.
בפרקליטות אמרו בתגובה לסגירת התיק כי הריגת מראם מוצדקת מכיוון שמדובר בהגנה עצמית. לגבי הריגת איברהים מסרו כי "מחומר הראיות עולה כי בזמן הילוכו לעבר המחסום הלך איברהים כאשר ידו האחת טמונה בכיסו וידו השנייה מחזיקה במראם. נסיבות אלה יכולות היו להעלות חשד סביר באשר לכוונתו של לתקוף את כוחות הביטחון שעה שהגיע למרחק כה קרוב מכוחות הביטחון שבמחסום".
עוד הוסיפו בפרקליטות כי "אמנם, מזווית הצילום של הסרטון המתעד את האירוע ניתן לראות ניסיון של אבראהים לסחוב את מראם לאחור בטרם יידתה את הסכין, אך עם זאת יש לקחת בחשבון כי כיוון המבט של השוטר והמאבטחים שהיו במקום שונה מאשר זווית הצילום. כמו כן, בחיפוש על גופו של אבראהים התגלו סכינים נוספים, כאשר אחד מהם זהה לסכין שאותו שלפה ויידתה מראם. עובדה זו עשויה ללמד על המניע של אבראהים להגיע למקום".
טענות אלו פשוט אינן נכונות. סרטון הווידאו המתעד את התקרית מראה כי איברהים לא הכניס בשום שלב את ידיו לכיסים, מדובר בטענה שעלתה בחקירת אחד החשודים, והסרטון מראה כי איננה נכונה. מחזורה בהחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד המאבטחים תמוהה ומעלה תהיות קשות בקשר לבקיאות הפרקליטות בתיק.
שנית, זווית הצילום בסרטון איננה רלוונטית. האחים עמדו מול היורים, לא ניתן לפספס את העובדה כי איברהים משך את אחותו לאחור בצורה נואשת עד שזרק אותה לרצפה, ורק כשהיא מוטלת שם יורים בה המאבטחים, ומיד אחריה הם יורים גם בו. זאת ועוד, זווית ראייתם של היורים עדיפה על זו של הסרטון, כי הם עומדים קרוב אליה יותר מהמצלמה בזמן שירו בגבה. לגבי הסכין המיוחסת לאיברהים, היא מעולם לא נבדקה למציאת טביעת אצבעות. יתר על כן, מה שעושה כאן הפרקליטות זה הצדקה של ירי על מנת להרוג בלא חשש מבוסס, וזה טיעון לא סביר כלל. היורים, ואף אחד אחר, בשום שלב, לא ראו את הסכין.
עוד מראה הסרטון בוודאות כי טענות השומרים שירו לעבר האחות המסתערת ממרחק של מטר אינן מתיישבות עם המציאות. הירי בוצע ממרחק של כ-15 מטרים כאשר גבה של מראם מופנה אל היורים והיא על הרצפה. ייתכן כי, בניגוד למקרים רבים אחרים בהם שוחררו סרטוני אבטחה כמעט מייד, הפרקליטות מסרבת לשחרר את הסרטון במקרה הזה מכיוון שהוא סותר את גרסת היורים וחשיפתו תעורר שאלות על הסבירות של סגירת התיק בלא אישום.
החבלן והסכינים
שתי הסכינים שנטען כי היו על גופות האחות והאח היו סכיני מטבח זהים בגודל של כ-25 ס"מ כל אחד, בעלי ידית בצבע אדום בולט. "תוך כדי בדיקה ניגש אלי מאבטח והראה לי שהוא אוחז בידו סכין קצבים באורך 30 ס"מ עם ידית אדומה ואומר לי שזה מה שהמחבלת זרקה לעברו", אומר החבלן שהגיע לזירה בה שכבו גופותיהם של האחות והאח הירויים. זהו שיבוש בזירת החקירה, לאחר ההרג מאבטחים לא אמורים לאחוז בסכין. "ראיתי סכין מפוצל לשניים על הרצפה והעברתי למאבטח. היה להב במקום אחר ברחוב והידית יותר קרובה", מעידה מפקדת המחסום. בנוסף נטען כי נמצא אולר מסוג לדרמן בכיסו של איברהים.
בתיק החקירה אין שום איזכור לבדיקת טביעת אצבעות שנעשתה לסכינים, ובהסתמך על תיקי חקירה אחרים, אפשר להניח במידה רבה של ודאות שכזו לא נעשתה כלל. גם על פי עדויות המאבטחים והשוטרים בזירה, הסכין שכביכול נזרקה על ידי מראם הובאה לחבלן על ידי המאבטחים עצמם. מפקדת המחסום מספרת על "סכין מפוצל לשניים על הריצפה", אבל הסכינים שצולמו בתיק החקירה הן סכינים שלמות.
חיילים וכוחות הצלה בזירת האירוע בקלנדיה זמן קצר לאחר ששני האחים נורו על ידי מאבטחים. 27 באפריל 2016. (צילום: פלאש90)
למה ירו באיברהים
אפילו אם נקבל את גרסת המאבטחים שהם חשו מאוימים ממראם, ולמרות שבניגוד לדבריהם הם ירו בה בגב, ולמרות שבניגוד לדבריהם כי הירי בוצע בטווח של 3 מטרים לכל היותר הירי בוצע ממרחק של כ-15 מטרים, עדיין נותר קורבן נוסף שגם לפי גרסתם לא היווה עליהם כל איום. אחיה הצעיר של מראם, איברהים בן ה-16.
"הבחור כאילו מושך אותה אחורה ואני רואה שיש לו משהו כסוף בגב התחתון האחורי וזה מה שראיתי וזה היה החשד שלי ודמיינתי אקדח מאולתר, משהו יותר קטלני מסכין, וזה מה שהבנתי ממה שראיתי את הכסוף", מעיד המאבטח י'. "כשראיתי אצלו עוד משהו ואני יריתי לכיוון שלו עוד ירייה כי ראיתי עליו משהו כסוף והוא היה מאוד קרוב אליה וגם אם לא הייתי מכוון אליו בכל זאת היה נפגע ויריתי אליו ירייה אחת, אולי מהלחץ יריתי עוד ירייה אבל אני לא בטוח", הוא ממשיך.
"אני אומר לך שהסכין הידית שלה היא לא כסופה והלהב כנראה היה בתוך המכנסיים, איך ראית כסוף?", שואל החוקר את המאבטח את אחת השאלות היחידות בחקירה. י' עונה לו: "אני ראיתי משהו מבצבץ, אולי זה לא זיהוי נכון של השנייה של המצב כיהתחושות והדמיון [הדגשה שלנו, נ.ר ו-ג'.ב] ראיתי משהו שמה, והוא גם סיכן אותי, סיכן אותנו, שהוא התכופף ראיתי משהו".
"התחושות והדמיון". בגלל זה קיפד י' את חייו של איברהים, והפרקליטות, בהחלטתה שלא להעמידו לדין, מכריזה כי תחושות ודמיון הן סיבות מספיקות להרוג אדם.
שני קליעים פגעו באיברהים, למרות שהמאבטחים מודים בירי קליע אחד בלבד. אחד פגע בחזהו, והשני בידו, והפתולוג שביצע את הנתיחה מדגיש שמדובר בשני קליעים שנורו מנשקים שונים. הנקודה הזאת לא מתבררת בחקירה.
מה שמאוד ברור בסרטון הווידאו, וגם בחלק מהעדויות של השוטרים והמאבטחים שנכחו במקום, הוא שאיברהים ניסה לגרור את מראם, אחותו, לאחור. בשלב כלשהו הוא אפילו משך אותה בחוזקה עד שמעדה ונפלה. הוא ניסה להרחיק אותה מהחמושים, ובשום שלב הוא לא היווה סכנה לאיש. בן 16 היה במותו.
התחקיר
מה בכלל עושים מאבטחים אזרחיים במשימת שיטור על אוכלוסיה כבושה? ובכן, מדובר בהחלטת ממשלה משנת 2003, ששלוש שנים לאחר מכן הפכה למציאות. חמש חברות אזרחיות נבחרו על ידי משרד הביטחון לקחת אחריות על הפעלת המחסומים: "מודיעין אזרחי", "שלג לבן", "מיקוד", "ש.ב." ו-"ארי אבטחה". עשר שנים מאוחר יותר, נותרו רק השתיים הראשונות כמפעילות מעברים, כאשר המאבטחים שירו באחות ובאח במחסום קלנדיה הם עובדים של חברת "מודיעין אזרחי". הפרטת המחסומים הזו מעלה שאלות של אחריות משפטית של החברה ועובדיה, על הסמכויות שניתנו להם להפעיל אלימות נגד האוכלוסיה הכבושה ועל איך סמכויות אלו מפוקחות.
אחת הטענות שהועלו בזמנו לטובת הפרטת המחסומים היא "מקצועיות". נטען אז שתחלופה גבוהה של חיילים גורמת לחוסר מקצועיות בטיפול באוכלוסיה אזרחית, וכי יש להביא גוף מקצועי שידע לתת שירות ברמה גבוהה. מפתיע, אם כן, שחברת האבטחה לא טרחה אפילו לבצע תחקיר על הנסיבות שהובילו לירי קטלני בשני בני-אדם. בשיחת ווטסאפ בין היורים, אומר אחד מהם כי המנהל שלהם אמר ש"פעלנו מצוין ויצא בן זונה". כך כונה הרג של חף מפשע, ולכן מן הסתם כלל לא הופקו לקחים.
ערר ליועץ המשפטי
העובדות כפשוטן הן שמראם נורתה כאשר כבר לא היוותה סכנה והיתה על הרצפה במרחק בטוח מהיורים, ואיברהים היה חף מפשע שלמעט להחזיק באחותו ולמשוך אותה לאחור בצורה נואשת לא עשה דבר ונורה, במכוון, על לא עוול בכפו. גם אם בוצע ירי מתוך איבוד עשתונות (או "דמיונות" כפי שהגדיר זאת אחד היורים) הרי ברור שמדובר בכשל שגרם לפחות למותו של חף מפשע אחד, ועשוי לעלות לכדי רשלנות פלילית. גם כאשר הלך הרוח הציבורי הוא שכאשר אישה ממוצא פלסטיני מבצעת דבר כמו זריקת סכין – דמה שלה מותר וכן של הסובבים אותה, הרי שזו לא יכולה להיות עמדת הפרקליטות.
הסתירות הרבות בעדויות היורים שלא מתיישבות עם הנתיחה ולא עם תיעוד התקרית מעלים שאלות מטרידות על האופן בו התנהלה ונסגרה החקירה, שלא בחנה כלל את מעשיהם, זאת גם בחסות צו איסור הפרסום שהוטל עליה מראשיתה.
עורכת הדין נאילה עטייה שמייצגת את המשפחה הגישה ערר על סגירת תיק הירי באיברהים ליועץ המשפטי לממשלה ובו מפורטות בין היתר גם הטענות שעלו ברשימה זו, וכן טענות לגבי העובדה שהשניים לא קיבלו טיפול רפואי לאחר הירי אלא לאחר זמן ארוך. בפנייה ליועץ המשפטי לממשלה דורשת עו"ד עטייה " להורות על בדיקה מחודשת ובהתאם העמדה לדין כל המעורבים בירי ובהשארת המנוחים ללא ללא טיפול רפואי מדממים חרף המצאות צוות רפואי במקום שנאסר עליו להתקרב אף לעברו נזרקו רימוני הלם וגז מדמיע."
נשלחה בקשה לתגובה ממודיעין אזרחי, אולם עד עתה לא התקבלה תשובה. הפרקליטות חזרה על הודעתה, שניתנה לעיל, לנסיבות סגירת התיק וכן הוסיפה לגבי טענת ההפקרה כי "אין בחומר החקירה ראיות המעלות חשד סביר לנטען ועל כן לא היה צורך בחקירת כיוון זה."
יום שבת, 19 בנובמבר 2016
מסע מהגיהנום: חולי הסרטן לא מקבלים הנחות במחסומים בדרך לירושלים
להלן קישור לכתבה המקורית
מאת שיחה מקומית |
ישראל מנעה מבי"ח בשכם לקבל מכונת הקרנה. המוני חולי הסרטן בגדה ובעזה נאלצים לעבור מסעות מפרכים ולחכות ימים שלמים במחסומים. האם באמת אין דרך אחרת?
כותבת אורחת: תמר פליישמן
זכות כל אדם להינות מרמת הבריאות הגופנית והנפשית הגבוהה ביותר שאפשר להשיגה.
(מתוך האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות)
טיפול רדיותרפי (הקרנות) לחולי סרטן הוכנס לשימוש במחצית המאה העשרים והוא נחשב לשני בחשיבותו לאחר הטיפול הכירורגי. לגידולים ממאירים רבים טיפול זה שקול לניתוח לשם כריתה ולעתים אף יעיל ממנה, כי הוא עשוי לפטור את החולה מניתוח פולשני, מכריתת איברים ומנכות כרונית. טיפולי הקרנה נקבעים בהתאמה לכל חולה על ידי בדיקה מוקדמת במכשיר פט סי.טי שחיוני לקביעת גודלו ומיקומו המדויק של הגידול ולזיהוי גרורות במידה וקיימות.
כל אחת מהמחלקות האונקולוגיות בבתי החולים במדינת ישראל מצוידת במספר מכשירים לטיפולי הקרנה ובמכשיר פט סי.טי. הטיפולים מתבצעים בסדרה של 29 או 30 ימים ברצף, אורכו של כל טיפול בין 4 ל- 5 דקות, ולכל חולה נקבעת שעת הטיפול לנוחיותו האישית.
אבל מה שמובן ונגיש כל כך לחולים במדינת ישראל, אינו מובן ונגיש לחולים בפלסטין. בכל בתי החולים שבגדה המערבית וברצועת עזה, שמשרתים כשלושה וחצי מיליון בני אדם, אין ולו מכשיר אחד לטיפולי הקרנות בחולי סרטן וגם לא מכשיר פט סי.טי אחד. מי שזקוקים להם נאלצים לצאת מתחומי פלסטין לישראל או לירדן כדי לקבל את הטיפול, מסע שכרוך בסבל פיזי ונפשי רב ובעלות כספית לא מבוטלת.
חולת סרטן מועברת בין אמבולנסים, מחסום קלנדיה (תמר פליישמן)
צללי אדם על הספסלים
רוב חולי הסרטן הפלסטינים מופנים לקבלת טיפול בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה, היחיד מבין בתי החולים במזרח ירושלים שנותן טיפולים בהקרנות. אבל בניגוד למצב של ריבוי מכשירים בבתי החולים בישראל, באוגוסטה ויקטוריה, ששייך לרשת הכנסיות הלותרניות, בשל דלות באמצעים והסתמכות על תרומות, יש רק שני מכשירים. לעתים קרובות, כך מספרים חולים, אחד המכשירים מושבת בשל תקלה.
אבל המחסור במכשירים אינו הקושי העיקרי עבור חולי הסרטן, אלא העובדה שבית החולים אינו נגיש לבעלי תעודות זהות פלסטיניות, שזקוקים לאישורי מעבר כדי להגיע אליו (שהרי על תושבי פלסטין מוטלות מגבלות תנועה למזרח ירושלים, עירם). וגם אחרי שקיבלו אישור לעבור למזרח ירושלים, עדיין הדרך שעליהם לעשות יום-יום רבת מכשולים.
עשרות בני אדם חולי סרטן יוצאים את ביתם כל בוקר בכל אחד מימי החול, נאספים בעיר שכם ומשם מוסעים ברכב ציבורי שממומן על ידי הרשות הפלסטינית אל מחסום קלנדיה. את המחסום עליהם לחצות רגלית, בכוחות עצמם, ולעלות בצד השני על רכב שלוקח אותם לבית החולים. רכב ההסעות מהגדה אינו מורשה להמשיך למזרח ירושלים וגם לא להעביר את החולים אל צדו האחר של המחסום בנוהל גב-אל-גב כנהוג לגבי אמבולנסים.
בשל מערך ההסעות המורכב הזה, למרות שטיפול ההקרנות היומי לא נמשך יותר מחמש דקות, החולים חוזרים למחסום קלנדיה רק בשעות אחר הצהרים. אפשר לראות אותם מגיעים למחסום כל יום, אישה ועוד אישה ועוד איש, ועוד ילד, בני אדם מרוקנים מכוחות, רועדים מקור בחורף, חשופים בקיץ לשמש שאסורה עליהם במצוות הרופאים. כצללי אדם הם צונחים אל ספסלי המתכת שבסככת ההמתנה ומחכים שתיאסף הקבוצה כולה כדי לעלות על רכב ההסעות שייקח אותם חזרה לשכם. משם כל אדם לנפשו. מבוקר עד ערב אורך המסע.
חולה תושבת טול-כרם, שסיפרה שעם אור ראשון היא יוצאת מביתה כדי להספיק להסעה בשכם וחוזרת אליו כשכבר מחשיך, שאלה: "למה עושים לנו את זה, כמה כבר יש לבן-אדם לחיות? למה לא נותנים לחיות את מה שנשאר?"
חולה מועבר בין אמבולנסים במחסום קלנדיה (תמר פליישמן)
מי גוזר את הגורל?
לא טוב להיות חולה סרטן בישראל ולהיות חולה סרטן בגדה המערבית זה מאוד לא טוב, אבל להיות חולה סרטן ברצועת עזה זה גיהינום עלי אדמות. כי לבד מייסורי הגוף והנפש בשל המחלה עצמה, על חולה סרטן תושב עזה וקרובי משפחתו להיאבק בחסמים ביורוקרטיים שמערימים עליהם שלטונות ישראל, שמחזיקים את כל בני האדם שברצועת עזה בתנאי כלא. כדי לצאת לטיפולים מחוץ לרצועה החולה זקוק לאישורי הריבון, עבורו ולעתים גם עבור מלווה, ואלה ניתנים במשורה. גם כשכבר מתגברים על המכשול הבירוקרטי ומשיגים אישור עולה שאלת הקורת הגג ללילה, כי מרבית מטופלי ההקרנות אינם מאושפזים בבית חולים ועליהם לממן שכירת מקום מגורים בקרבתו.
וכך, תושב רצועת עזה שעובר את מחסום ארז לטיפולים נידון לא רק לניתוק למשך 30 יום ממשפחתו, אלא גם להוצאה כספית ניכרת. לפעמים מתגייסת המשפחה המורחבת לעזרה כספית, לפעמים מתקיים מסע לגיוס תרומות ולפעמים, וכשגם זה וגם זה אינו די, נקלעים החולה ומשפחתו לחובות כבדים שספק מתי ואם יצליחו להיחלץ מהם.
מחלת הסרטן היא אמנם גזירת גורל, אבל דלות אמצעי הטיפול בחולי סרטן בשטחי פלסטין אינה גזירת גורל אלא פועל יוצא של מדיניות שלטונות הכיבוש: כל סחורה וכל מכשיר או מכונה שמועברים לשטחי פלסטין משונעים דרך שטחי ישראל וחייבים באישור המערכת הביטחונית הממשלתית, ואת מדיניות הממשלה מוציאים לפועל המנהל האזרחי ומתאם הפעולות בשטחים.כך למשל בית החולים אל-נג'אח בשכם הגיש בקשה לאשר רכישת מכשיר פט סי.טי., שסורבה על ידי ישראל.
דלות האמצעים ואי הנגישות למוקדי טיפול רפואי מתקדמים מייצרים לעתים מציאות ומקרים שכמו לקוחים מסרטי אבסורד. דוגמה לכך הוא אמבולנס שהביא למחסום קלנדיה חולה סרטן מעורפל הכרה שנשלח בהמלצת רופאיו לבדיקת MRI. אבל בגלל שבכל ששת בתי החולים הפלסטינים שבמזרח ירושלים אין ולו מכשיר MRI אחד, העבירו את האיש לבדיקה לעיר רמאללה שבה יש מכשיר. החולה הועבר בין אמבולנסים וטולטל בין אלונקות, ואם ישרוד את היום ישוב ויעבור עם ערב את כל התהליך בדרכו לביה"ח שבמזרח ירושלים.
העברת חולה סרטן לבי"ח אוגוסטה ויקטוריה במחסום קלנדיה (תמר פליישמן)
מגלגלים אחריות
פניתי לדוברות לשכת מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) וביקשתי הסבר למחסור במכשירים החיוניים בשטחי פלסטין, ולכך שבקשת בית החולים אל-נג'אח סורבה. שאלתי גם מדוע אין מעבר חופשי, או למצער הקלות מעבר, לחולים שמגיעים לקלנדיה בכל בוקר בדרכם לטיפולי ההקרנות.
הערכתי שיוסבר לי כי סיבות ביטחוניות מונעות המצאות מכשירים בעלי קרינה רדיואקטיבית בשטחי פלסטין אבל התבדיתי. התשובה שהתקבלה היא לא יותר מגלגול אחריות מהם והלאה.
במתפ"ש טוענים כי לא מוכרת להם כל בקשה להכניס מכשירי פט סי.טי או מכשירי הקרנה לבתי חולים בגדה וברצועה. עם זאת, בידי נמצא העתק של מכתב שנשלח למתפ"ש ב-3 בספטמבר 2015 על ידי מור אפרת, מנהלת שותפה במחלקת שטחים כבושים בארגון רופאים לזכויות אדם, ובו בקשה לאשר רכישת מכשיר PET CT עבור בית החולים אל-נג'אח. זו כמובן רק דוגמא אחת.
עובדה זו, יחד עם זה שלא יעלה על הדעת, לאור המציאות הקשה בשטח, כי בתי חולים בגדה ובעזה אינם מעוניינים להצטייד במכשירים מצילי חיים, כפי שניתן היה להסיק מתגובת המתפ"ש, מעמידה בסימן שאלה גם את שאר סעיפי התגובה של נציגי המשטר הצבאי בשטחים.
וזו התגובה המלאה:
בתי החולים ביהודה ושומרון נמצאים בשטחה של הרשות הפלסטינית ולה האחריות והמידע על המכשירים בבתי החולים. לא מוכרת כל בקשה להכנסת מכשירים המקרינים על איברים הנגועים בסרטן ומכשירים מסוג פט סי.טי. לבתי החולים באזור יהודה ושומרון ולרצועת עזה, כמו גם לבית החולים אל-נג׳אח, ואין מניעה להכניס מכשירים אלה לאיו"ש. נציין כי כלל מכשירי הסי.טי. לא מצריכים אישור בטחוני כאשר מדובר בהכנסתם לאזור יהודה ושומרון ותפקיד המנהל האזרחי הוא בתיאום מעבר המכשירים.באשר להסעות לבית החולים אוגוסטה ויקטוריה, בית החולים הינו הגוף המגיש בקשה לתיאום המאפשר מעבר ללא הורדת נוסעים במעברים המורשים מיהודה ושומרון אל תוך ישראל. נציין כי לרוב בקשות אלו נענות בחיוב ולא מוכרת לנו בקשה בנושא מטעם בית החולים אוגוסטה ויקטוריה.בכל הנוגע לליווי חולים, המנהל האזרחי בוחן כל מקרה לגופו על פי הדחיפות הרפואית ומאפשר גם ליווים חריגים על מנת לסייע לקבלת טיפול רפואי בהקדם. כך, גם באשר לליווי חולים מרצועת עזה.
תמר פליישמן היא פעילה נגד הכיבוש. מתעדת בכתיבה ובצילום את המציאות בשטחים.
יום שישי, 4 בנובמבר 2016
המסמכים שתושבי עמונה לא רוצים שתראו
להלן קישור לכתבה המקורית
לפולשים לעמונה יש בעיה: ההיסטוריה מוכיחה שהם משקרים
יש דין מחזיק במסמכים מרשיעים למדי על ההיסטוריה של המאחז הבלתי מורשה עמונה, וחלקם אף פורסמו בעבר. אבל מאחר והשקרים מכיוון תומכי עמונה ממשיכים להגיע, החלטנו להזכיר את קיומם שוב. שקר לא מצריך הרבה עבודה, הפרכה שלו דווקא כן.
ומאחר ומראה עיניים תמיד טוב יותר מתיאור, אנחנו מציגים לכם את ההיסטוריה של עמונה כפי שתושביה לא היו רוצים שתכירו אותה.
2.11.1996
הסיפור שלנו, שמסופר בעיקרו באמצעות מסמכי המינהל האזרחי, מתחיל ב-2.11.96. עוזר רע”ן תשתית מדווח ששלושה קרוואנים פרצו את מחסום חיזמה במהירות גבוהה, והחיילים “לא הצליחו” לעצור אותם. הקרוואנים הללו נמצאים מאוחר יותר מזרחית לעפרה, במקום שיכונה לימים עמונה.
11.11.1996
כעשרה ימים לאחר ששלושת הקרוואנים פורצים את המחסום של צה”ל, המינהל האזרחי מאתר אותם, ומוציא להם צווי הפסקת עבודה. המתנחלים יטענו, שנים אחר כך, שלא היו פעולות אכיפה בעמונה ושהתושבים שם לא ידעו שהם בונים על אדמה פרטית. אבל באמת – מספיק לבלבל אנשים עם עובדות.
24.11.1996
המינהל האזרחי דוחה החלטה לפנות את שלושת הקרוואנים שהוקמו בעמונה. המסמכים לא מפרטים את הסיבה, אבל נראה שהלחץ על המינהל עשה את שלו. התאריך: 24.11.96, לפני כמעט 20 שנה. המסמר נטול הראש ננעץ. לא יהיה פשוט לשלוף אותו.
29.4.1997
אנחנו קופצים חצי שנה קדימה. המינהל האזרחי מדווח לאורי אריאל, אז ראש היחידה להתיישבות תחת שר הביטחון יצחק מרדכי והיום שר החקלאות, על פגישה שערכו נציגי המינהל עם מנהיגי מתנחלים סמוך לעמונה. השתתפו בה ראש המועצה האזורית מטה בנימין דאז פנחס ולרשטיין, מנכ”ל אמנה זאב “זמביש” חבר, וראש המועצה של עפרה. המתנחלים מעלים אז מספר טענות: הם טוענים שהקרוואנים נמצאים שטח של צו תפיסה צבאי – טענה שלגביה מבהיר המינהל האזרחי שצו התפיסה לא בתוקף (ראוי לציין שאף אחד מהצדדים לא מעלה את השאלה איך לעזאזל אזרח פרטי רואה לנכון לתפוס עצמאית שטח שהצבא תפס לצרכיו); הם טוענים עוד שיש להם מסמכי רכישה של השטח. תושבי עמונה יחזרו על הטענה הזו פעם אחר פעם ב-20 השנים האחרונות – אבל, ראה זה פלא, התקשו להראות מסמכי רכישה תקפים. היועץ המשפטי של איו"ש מורה על הוצאת צווי הריסה למבנים בעמונה ועל חקירה בחשד להסגת גבול. לוולרשטיין זה לא משנה: הוא אומר שמאחר ו"מדובר בשטח שולט על כל האזור הינו מוכן להזיז את הקרוונים כך שיוצבו בתחום צו התפיסה (שאיננו בתוקף – יצ"ג), אך הדגיש כי אין לו כוונה לפנותם". (בימים האחרונים, יש לציין, הוא שינה את עמדתו).
21.8.1997
ארבעה חודשים על הפולש חלפו בנעימים, וראש ענף תשתית במינהל האזרחי מדווח על שיחה עם עוזר שר הביטחון להתיישבות אלי כהן – לימים, איזה צירוף מקרים, חבר כנסת מטעם הליכוד – ועם אורי אריאל. שני עובדי הציבור הללו מבקשים מרע"ן תשתית, לאור חוות דעתו של היועץ המשפטי של המינהל האזרחי שאוזכרה בפסקה הקודמת, “לא להזדרז” להעביר את הנושא לבדיקת היועץ המשפטי, משום שעמדתו ידועה.
3.11.1997
ב-3 בנובמבר 1997, עורך עוזר שר הביטחון כהן ביקור במקום, יחד עם ולרשטיין, זמביש ואחרים. בולטים בהיעדרם: נציגים של בעלי האדמות הפלסטינים והישובים הפלסטיניים שעל אדמתם נבנית עמונה. הוא מגיע להסכמה על שטיק, הראשון בשורה של שטיקים שמטרתם להכשיר את השרץ: להכריז על עמונה כעל אתר חפירות ארכיאולוגי.
20.4.1998
כהן, שעדיין עוסק בנושא הבנייה הבלתי חוקית בעמונה, מציע פתרון מפתיע: הוא ינסה לשכנע את המתנחלים לעזוב מרצונם. זה לא קרה, אבל אנחנו כבר באפריל 98’. הזמן נשרף.
בתחילת אוגוסט 98’, דוחה מינהלת התיאום והקישור (מת"ק) את הבקשה לתפוס אדמות בעמונה לצרכים צבאיים, משום שמדובר בקרקע פלסטינית פרטית ושהבקשה לתפיסה מיועדת לאבטחת “ההתיישבות הבלתי חוקית”. 1998, כן? לא 2016. המינהלת מציינת עוד שמתנחלי עפרה, כהגדרתה, העלו קרוואן למקום בעצמם, בתקווה שהחייילים יאיישו אותו בניגוד לחוק, אבל שהמח”ט הורה לחיילים שלא לאייש אותו.
23.8.1998
כשלושה שבועות לאחר מכן מזהיר המינהל האזרחי את תושבי סילוואד שלא לערוך תפילת מחאה מול עמונה. במזכר פנימי, אומר המינהל שבעבר שכנע את התושבים שלא לנקוט במחאה “בתואנה כי המבנים שהוצבו מטופלים בנוהל בב”ח [בנייה בלתי חוקית], שאורך זמן רב”. מכירים את הטענה שהבעלים הפלסטינים לא מחו? ובכן, בעמונה כמו בעמונה: לשקר אין רגליים.
24.8.1998
יום לאחר מכן מוציאה המועצה האזורית בנימין מכרז לפריצת דרך בלתי חוקית לחלוטין ל”הר עמונה”. חוק זה לחלשים.
31.8.1998
שבוע לאחר מכן מבחין המינהל האזרחי בסלילת הדרך הבלתי חוקית ומוציא צו הפסקה לעבודות ולהריסת הכביש.
7.9.1998
העובדה שהמינהל האזרחי מתעקש שמדובר בבנייה בלתי חוקית לא מפריעה למשרד השיכון (השר העומד בראש המשרד: בנימין נתניהו) להקציב ב-7 בספטמבר 1998 סכום של 300,000 ש”ח למימון הדרך הבלתי חוקית. המשטרה לא חקרה את קשירת הקשר הממשלתית הזו לביצוע פשע.
5.2.2004
וכך זה נמשך: המינהל האזרחי מתריע שוב ושוב על כך שמדובר בבנייה בלתי חוקית על שטח פרטי, אבל פרט ליצירת הררי ניירת, לא עושה כלום. בפברואר 2004, יותר משבע שנים לאחר זיהוי הבנייה הבלתי חוקית המקורית, מכריז המינהל האזרחי שלאור העובדה שהפולשים טענו שיש להם בעלות בשטח אבל – שוב! – לא הציגו מסמכים בנושא, יש להוציא צווי הריסה סופיים.
עמונה עדיין שם. אבל ב-25 בדצמבר השנה אמורה הממשלה לפנות את המאחז בעקבות פסיקת בג"ץ. 20 שנים וחודש לאחר שנדחה פינויים של שלושה קרוואנים מסיבות פוליטיות, נאלצת כעת הממשלה להתמודד עם פינוי של 40 משפחות.
לא עדיף היה להפסיק להכנע ללחצים של הימין הקיצוני, ופשוט לקיים את החוק?
יום שישי, 14 באוקטובר 2016
היסטריה מיותרת: החלטת אונסק"ו לא שוללת את קשר היהדות להר הבית
להלן קישור לכתבה המקורית:
מאת אורלי נוי |
פוליטיקאים מכל קצוות הקשת מיהרו לגנות את אונסק"ו ולהוקיע את ההחלטה שמתכחשת לקשרנו ההיסטורי והדתי להר הבית. מעיון בנוסח ההחלטה מתקבל הרושם שאיש מהם לא באמת קרא אותה
לעתים מתקבל הרושם שיש מעט דברים החביבים על מנהיגינו, מימין ומשמאל כאחד, יותר מאשר לאתר בקרב אומות העולם אנטישמים – אמיתיים או מדומים, הם לא בררנים בעניין – הקמים עלינו לכלותינו. הפעם הגיע תורו של אונסק"ו, ארגון החינוך, התרבות והמדע של האו"ם. כותרות סנסציוניות זעקו כי "אונסק"ו קיבל החלטה המטילה ספק בקשר היהדות לכותל". כמעט ולא נשאר פוליטיקאי יהודי שלא גינה במילים החריפות ביותר את ההחלטה – מראש הממשלה ונשיא המדינה דרך מרבית סיעות הבית בואך מרצ, כולל זהבה גלאון, שהקדישה בעמוד הפייסבוק שלה סטטוס זועם במיוחד להחלטה.
ואולם מקריאת טיוטת ההצעה המלאה של אונסק"ו (ראו בתחתית הפוסט, או כאן) מתקבל הרושם שהכותרות בישראל קידמו היסטריה לא לגמרי מובנת.
מהכותרות בתקשורת ומהתגובות ההיסטריות כדרכן של פוליטיקאים ישראלים אפשר היה להבין שהחלטת אונסק"ו שוללת קשר בין העם היהודי לירושלים. ובכן, כבר בפסקה הראשונה הצעת ההחלטה מדגישה הכרה מפורשת בחשיבותה של העיר העתיקה של ירושלים לשלוש הדתות המונותאיסטיות.
כדאי לקרוא את המסמך עליו מגיבים, גם אם הוא באנגלית. הכותל, הר הבית והעיר העתיקה בירושלים (אקטיבסטילס)
מנין, אם כן, הכותרות הסנסציוניות? מהעובדה שמתחם הר הבית מוזכר רק בשמו הערבי, חרם א-שריף, והכותל נזכר כרחבת אל-בוראק ואילו השם העברי, קרי הכותל, מוזכר רק אחר כך ובמרכאות. "פקיד ישראלי בכיר ציין כי זהו ניסיון להטיל ספק בקשר בין הכותל לבין בית המקדש היהודי", מציינים ב"הארץ". כלומר, פקיד ישראלי עלום שם הקיש מהבחירה הטרמינולוגית של ההצעה את מה שהקיש, והעיתונאים והפוליטיקאים אימצו את פרשנותו של אותו בכיר אלמוני ללא היסוס וחמור מכך – עושה רושם שמבלי לקרוא את המסמך (הלא ארוך, גם אם באנגלית) בעצמו.
אבנים ובתים מזכוכית
נכון – אזכור המתחם בשמו הערבי בלבד יכול בהחלט לצרום. אבל צריך לקרוא את המסמך כולו כדי להבין את הקונטקסט: גינוי חריף את התנהלותה החד-צדדית והברוטלית של ישראל ככוח כובש במקום. בהקשר הזה, ההתייחסות היא אכן לאתר כאתר מוסלמי, כי המסמך עוסק בהפרת זכויותיהם של המוסלמים במקום. האם היה מקום לציין את שני השמות – הר הבית/חראם א-שריף? בהחלט ייתכן שכן, אבל משלא עשו זאת אין משמעות הדבר שמטילים ספק בזיקה היהודית למקום, אלא רק מגנים – ובצדק – את האופן שבו ישראל מתנהלת שם ככוח כובש.
בין היתר ההחלטה מגנה את החפירות שישראל מנהלת בחוסר שקיפות ובאופן חד צדדי סמוך למסגד, את דיכוי חופש הפולחן ומניעת הגישה ממוסלמים למסגד, את המעצרים וההתקפות על אנשי דת אסלאמיים במקום, את ההחלטה שלא לתת ויזה לאנשי אונסק"ו שביקשו להגיע למקום, ואת תוכניות "הפיתוח" הישראליות באזור, כמו מתחם קדםהמפלצתי, שנועדו לייהד את האזור ולמחוק את הנוכחות והזיקה המוסלמית בו. כמו כן ההחלטה קוראת לישראל להשיב על כנו את הסטטוס קוו מלפני ספטמבר 2000 ולכבד את תפקיד הווקף הירדני כאפוטרופוס של המתחם.
התגובות ההיסטריות בישראל להחלטה הזו מצחיקות בעיקר נוכח הזלזול הבוטה והעקבי שישראל מפגינה כלפי האו"ם, החלטותיו ומוסדותיו, כולל אונסק"ו עצמו, שכאמור לאנשיו סירבה ישראל לתת בכלל ויזת כניסה למדינה. ואם דיוק היסטורי הוא כל כך בנפשם של נתניהו, רגב ושאר המתלהמים, אולי כדאי שיצפו שוב בסרטון ההסברה האחרון שלהם ובנרטיב ההיסטורי הגרוטסקי שהוא מקדם, ואז יחשבו שנית על אבנים ועל בתים מזכוכית דקה מאוד.
קישור להחלטה
יום שלישי, 11 באוקטובר 2016
כאמא פלסטינית אני דורשת: נתניהו, תתנצל!
להלן קישור לכתבה מקורית
מאת שיחה מקומית |
איך הייתן מסבירות לילד בן שש מדוע יורים גז מדמיע במחסום, למה בכלל יש מחסום, ולמה נהרגים ילדים בעזה? לא האמהות הפלסטיניות הן אלו שמלמדות את ילדיהן לשנוא כפי שטוען נתניהו
כותבת אורחת: דלאל עריקאת, רמאללה
בנאומו בחודש שעבר בפני העצרת הכללית של האו"ם היתה לראש הממשלה הישראלי, בנימין נתניהו, החוצפה לרמוז כי אמהות פלסטיניות מלמדות את ילדיהן לשנוא. כאמא פלסטינית גאה, אני חשה חובה להזכיר לו כיצד נראים החיים בארץ הזאת דרך עיניהם של ילדים, שחיים כבר חצי מאה תחת כיבוש או בגלות. כאמא פלסטינית, אני דורשת ממר נתניהו התנצלות וקוראת לאמהות ישראליות להצטרף אלי.
בני הבכור סרי נולד וגדל בקנדה עד גיל שש. בגיל זה חשבנו, בעלי ואני, שיש לו את הזכות לגדול בארצו ובקרב בני משפחתו, אז החלטנו לחזור למולדתנו. ציפיתי שנים רבות לרגע בו אוכל לראות את הורי בסופי שבוע ואת ילדי משחקים בהפסקות עם בני הדודים שלהם. עם זאת, החזרה שלנו לפלסטין לא הייתה כפי שציפיתי, ועד מהרה מצאתי את עצמי מחפשת דרכים להסביר לבני סרי מה קורה מסביב.
תזמון ההגעה שלנו, ביוני 2014, לא היה מוצלח במיוחד. נתניהו בדיוק השיק עוד מבצע צבאי תוקפני נגד בני העם שלנו בעזה. המראות של ההרג הרב וההרס ברצועת עזה היו מחרידים. סרי היה בטראומה.
מעולם לא ניסיתי לכפות את אמונותי הפוליטיות על משפחתי. תמיד תמכתי בחילופי תרבות ובפתיחות. מעולם לא מנעתי מילדי לראות את מה שקורה סביבם. כשגרנו במונטריאול הבן שלי חגג את חנוכה עם חבריו היהודים, והוא אף פעם לא חשב שהחגיגה הזאת שייכת לדת אחרת ואינה קשורה אליו. הוא היה אהוב על חבריו היהודים. הם היו חברים. אז מדוע שאני, או כל אמא אחרת, נהרוס את חווית הילדות של הילדים שלנו עם משהו שהם לא בחרו בו בעצמם?
תתנצל על מסע הדה-הומניזציה נגדנו! נתניהו נואם בפני עצרת האו"ם. 22 בספטמבר 2016 (קובי גדעון/לע"מ)
עם זאת, לחשיפה של סרי למראות ההתנפלות הישראלית השערורייתית על עזה, רק כ-100 קילומטרים מהמקום שבו אנחנו גרים, היתה השפעה כמעט אוטומטית. מראה ההפגזות, מאות הילדים שנטבחו, מראה הפליטים חסרי הבית – כל אלו הובילו את בן השש שלי לספר לי שהוא שונא ישראלים. הוא שונא אותם כי הישראלים הורסים את החיים של ילדים בגילו בעזה, מותירים אותם ללא הורים, ללא בתי ספר, ללא גני משחקים או כל תקווה. באותו רגע הבנתי שהפוליטיקה נכנסה לביתי ושאאלץ להתמודד איתה.
הבן שלי שאל אם הצבא הישראלי יפציץ גם את הבית שלנו. אמרתי לו שאנחנו נהיה בטוחים, אבל הוא טען שמה שקרה בעזה יכול לקרות גם כאן. כך נזכרתי בהפצצות הישראליות ובפלישות הצבאיות כאן ברמאללה, רק לפני שנים לא רבות במהלך, האינתיפאדה השניה. בבית הספר הוא שמע מילדים אחרים שהצבא הישראלי יכול לפגוע בנו בכל זמן שירצה, אך סרי שלי ניסה לשכנע אותם שהם טועים, כי אמו המהימנה אמרה לו שאנחנו בטוחים. באותו היום הוא הציג לי שאלה: האם חברי לכיתה צודקים? האם החיילים הישראלים יכולים להיכנס לעיר שלנו ולפגוע בנו מתי שהם רוצים?
החלטתי להתייעץ עם עובדת סוציאלית, שיש לה הסמכה ישראלית, וזו המליצה לי לומר את האמת. אנחנו כבר לא חיים במונטריאול וזו המציאות לה סרי עד כרגע. הבנתי שאני לא יכולה להסתיר יותר את המציאות מהבן שלי, שחוסר כנות תהיה לא הוגנת ותפגע ביחסים שלנו. בסופו של יום התשובות לשאלות שסרי שאל בעקבות דברי חבריו לכיתה הן: כן, הילדים צודקים, וכן, החיילים יכולים וגם עושים. כאמא אני לא מוכנה שבני יאבד את האמון שלו בי, אבל בעת ובעונה אחת אני לא יכולה להפסיק לחשוב על כך שהוא רק ילד, שמגיעה לו ילדות טובה הרחק מכל הסכסוך המתמשך הזה.
הלווית 26 בני משפחת אבו ג׳מעה שנהרגו בהפצצות ישראליות. חאן יונס, רצועת עזה, 21 יולי, 2014. באסל יאזורי / אקטיבסטילס
באותו סופשבוע סרי נסע עם אביו לבקר את דודתו שמתגוררת בירושלים. בדרכם חזרה הם עברו במחסום קלנדיה הידוע לשמצה, המפריד בין רמאללה וירושלים, ושם נאלץ בני בן השש להתמודד עם עימותים בין הצעירים לכוחות הכיבוש. סרי, מוגן על ידי אביו, היה עד לכוחות ישראלים שיורים כדורים וגז מדמיע נגד אזרחים. הוא היה נתון בעצמו בסכנה. מר נתניהו, איך אתה רוצה שאסביר זאת לבני? האם תוכל לספק תשובה משכנעת?
שבועות ספורים אחרי שהחל ללמוד בבית הספר החדש שלו ברמאללה הוזמן בני למסיבת יום ההולדת של חברו לספסל הלימודים. ביום שבו היתה אמורה להתקיים המסיבה קיבלתי הודעת טקסט מהוריו של חתן השמחה. הם התנצלו על כך שלא יוכלו לקיים את האירוע כמתוכנן לאחר שדודו של ילד יום ההולדת נחנק למוות משאיפת גז מדמיע שירו חיילים בזמן מחאה נגד הפקעת אדמות בכפר ליד רמאללה. מה אומר לבני? איך אסביר לו מדוע בוטלה החגיגה?
אני הדוגמא לאמא פלסטינית אמיתית, שדואגת לילדיה ולרווחתם הנפשית. אני הדוגמא האמיתית למאות אלפי אמהות פלסטיניות מסורות שרוצות לגדל ילדם פלסטינים שמחים ובטוחים בעצמם. אני מציעה לכל אחד לשאול את אשתו או אמו האהובה מה הן היו עושות. אני בטוחה שהן היו אומרות שאימהות היא אוניברסלית. שלא משנה הדת, המוצא או הזהות. אמהות פלסטיניות, כמו כל אמא בעולם, רק רוצות לוודא שהילדים שלהם בטוחים. גם בגיל 20, 40 ו-60. הילד שלי יהיה הילד שלי גם כשיהיה בן 90.
הרופא שיילד את סרי בבית החולים במונטריאול הוא יהודי מכפר סבא. גם הרופא שמל את סרי הוא יהודי. אין לנו דבר נגד יהודים. הבעיה שלנו היא עם הכיבוש שמבצעים יהודים בתואנות שווא של מדינה יהודית בלתי מוגדרת. אל תתבלבלו בבקשה, הסכסוך הוא לא דתי אלא אך ורק פוליטי. מר נתניהו, אתה חייב לי ולכל האמהות הפלסטיניות התנצלות על המאמצים הבלתי פוסקים שלך להפוך אותנו ללא אנושיות.
דלאל עריקאת היא מרצה לדיפלומטיה ופתרון סכסוכים באוניברסיטה הערבית-אמריקאית ובאוניברסיטת ביר זית. היא בעלת תואר דוקטור במנהל ציבורי מסורבון, בעלת תואר שני בלימודי דיפלומטיה מאוניברסיטת ווסטמיניסטר בלונדון ותואר ראשון במדע המדינה מאוניברסיטת ירדן. דלאל מפרסמת טורים שבועיים בעיתון היומי אל-קודס. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
הירשם ל-
רשומות (Atom)