יום שישי, 11 במרץ 2016

תמונה אחת ממחסום חיזמא

להלן קישור למאמר המקורי

איך נסיעה שגרתית הופכת לסיוט, בחסות מערכת החקירה הישראלית 12736176_1224142547615078_761427280_n
זה התחיל בנסיעה פשוטה בתחילת ינואר 2016. זאהדה פאדי עווני תוופיק וחברו, ג׳אנם נאאל גמאל חרבי טייב, נסעו ממזרח ירושלים לא-ראם, שם משך תוופיק כסף מהבנק. בדרך חזרה, הם עצרו במחסום חיזמא. במקום נכחו מספר אנשי משטרה צבאית, מג”בניקים, ומאבטחים פרטיים.
שוטר צבאי בדק את תעודת הזהות של תוופיק ואישר לו להמשיך בנסיעה. אבל, שניות ספורות אחר כך, צעק החייל לעברו “עצור, עצור”. תוופיק בלם, והחייל הגיע אל המכונית ודרש לדעת “למה הסתכלת על הבחורה,” כשהוא מתכוון לאחת החיילות. תוופיק הכחיש שהסתכל עליה אבל החייל הורה לו בכל זאת לעצור את המכונית בצד.
נקפיא רגע את התמונה. חייל ישראלי מעכב סוחר פלסטיני במחסום כי לדעתו, האחרון עלב בחיילת – לא במעשה, לא בדיבור, אלא במבט. אפילו אם היינו מקבלים את הטענה המופרכת שדי במבט כדי לאפשר עיכוב, הרי שמי שמתלוננת איננה החיילת, המתלונן הוא חייל, שכנראה חש עצמו נפגע מפגיעה בתמותה.
זמן קצר לאחר שתוופיק וטייב עוכבו, הגיע למקום שוטר מג”ב. זה לקח מהם את תעודות הזהות והלך. הוא חזר כעבור כמה דקות, הורה לתוופיק לצאת מהמכונית, ולעיניו קרע את ספח תעודת הזהות של טייב. תוופיק דרש ממנו להזדהות,  אך השוטר סירב.
טייב שאל את השוטר מה הוא עושה, והשוטר ענה לו: "תכף תראה". הוא הודיע שהוא “צריך לפרק את הרכב”, והחל להשליך את תכולתו על הרצפה – בכלל זה שני ספרי קוראן, ניירת, ואת מושב התינוק שבמכונית. טייב ניסה בשלב זה להתקשר למשטרה, אך השוטר חטף את הטלפון מידיו.
אחרי מפגן ההתעללות הזה, הורה השוטר לשניים להשיב את הציוד למכונית. כשהם עשו זאת, פיברק השוטר דו”ח תנועה נגדם, או העמיד פנים כאילו הוא עושה זאת: הוא התקשר למשטרה, מסר את מספר הרכב, ואמר שיש להוציא להם קנס בסך 500 ש”ח “והנהג מודה”, הוא הוסיף. עד כה, ככל הידוע לנו, לא התקבל דו"ח כזה.
באופן בלתי צפוי, ירדו באותו הזמן מאוטובוס במחסום שתי אחייניות של תוופיק. הוא ניגש לשוחח איתן, ואז התנפל עליו לפי עדותו השוטר והחל להכות אותו, בין השאר באמצעות קת הרובה שלו. השוטר גרר את תוופיק אל מתקן בידוק המשאיות, שם אין מצלמות, ושם המשיך להכות אותו. לאחר מכן, על פי העדות, הוא הוציא את חבילת המזומנים שמשך תוופיק מהבנק מכיסו של תוופיק, ולקח אותה. הוא אמר לתוופיק: אם אראה אותך שוב במחסום הזה, אהרוג אותך.
ותוופיק האמין לו.
למה הרשה לעצמו שוטר מג”ב להתנהג כמו שודד דרכים? כי הוא ידע ששום דבר לא יקרה לו. הוא ידע שדרישה לצדק היא לא עניין אישי יותר, הוא לא עניין לגבר שחוזר מושפל הביתה, ושאין כמעט סיכוי שהוא ייצא למלחמה פרטית. יש לנו מערכת צדק, בתי משפט. וגם השוטר שהפך על פי החשד לשודד וגם תוופיק יודעים שכשזה מגיע לפלסטינים, היא לא קיימת אלא על הנייר.
הגשנו, מספר ימים אחרי התקרית, תלונה בשמם של תוופיק וטייב למח”ש. אבל בואו נאמר שאם יהיה כאן כתב אישום, זו תהיה הפתעה גדולה. השוטר לא פעל לבדו: יש במחסום, כאמור, עוד שוטרים, ויש שוטרים צבאיים, ויש מאבטחים פרטיים. אף אחד מהם לא התערב, למרות שטייב פנה לאחד השומרים הפרטיים ודיבר איתו. טייב התקשר פעמיים למשטרה תוך כדי האירוע; הוא קיבל את התשובה שכל ישראלי מכיר, “תבוא להגיש תלונה”. הוא דווקא הגיע, אבל בתחנה המליצו לו ללכת למח"ש.
מח”ש כבר יודעת, היא יודעת שנים, שלמשטרת ישראל יש תרבות שקר. ראש מח”ש לשעבר, הרצל שבירו, אמר את זה בעצמו. והוא לא היה הראשון: ועדת אור קבעה שבמשטרה “יש תרבות של שקר וטיוח”. ועדת אור, כזכור, התייחסה להריגתם של 13 פלסטינים-ישראלים על ידי שוטרי משטרת ישראל.
עכשיו, אומרים לנו נשמות טובות: לכו למח”ש. הם שוכחים שמח”ש סוגרת שני שליש מהתיקים בלי לערוך בהם שום פעולת חקירה, וששיעור ההצלחה שלה בתיקים שהיא טורחת לבדוק לא מעודד.
אבל שימו לב: אתם משלמים את המשכורת של השוטר מחיזמא. אתם אחראים עליו. כשמח”ש תגנוז את התיק שלו, היא תעשה את זה בהסכמתכם. בהסכמתכם שבשתיקה, בהסכמתכם בחוסר ידיעה – אבל בהסכמתכם. אתם האזרחים, אתם בעלי הבית. המצב הזה מזעזע אתכם? קומו ועשו משהו; למשל, הציפו את תיבת הדואר של מח"ש במכתבים ששואלים על הנושא (הכתובת שלהם היא ת.ד. 45208, רח' הרטום 8, הר חוצבים, ירושלים 91450), או שתפנו לחבר כנסת מהמפלגה שלה הצבעתם ושאלו אותו האם הוא חש בטוח כששוטר שמבצע מה שהוא לכל דבר ועניין שוד ממשיך ללבוש מדים. אם יש משהו שמרתיע את מח"ש, זו חשיפה ציבורית.
ובכן, אתם הציבור.

יום ראשון, 6 במרץ 2016

2015: שיא בן חמש שנים במספר האסירים הפלסטינים

להלן קישור לכתבה המקורית

2015: שיא בן חמש שנים במספר האסירים הפלסטינים

מאת  | 

בסוף דצמבר 2015 מתוך מעל לששת אלפים האסירים הפלסטינים שהוחזקו בבתי הכלא של שב"ס מעל ל-400 היו קטינים ו-46 נשים. 584 מהאסירים הוחזקו במעצר מנהלי, ביניהם גם מספר קטינים, עיתונאים וליצן אחד


על פי נתוני שב"ס נכון לסוף ינואר 2016 הוחזקו בבתי הכלא של הארגון 6,072 פלסטינים שהוגדרו על-ידי ישראל כאסירים "ביטחוניים". זהו המספר הגבוה ביותר של אסירים פלסטינים מאז סוף יולי 2010, והמשך ישיר למגמת העליה במספר האסירים במהלך השנה הקודמת עליה דיווח ארגון "בצלם" לאחרונה.
בין האסירים 398 קטינים – מהם שניים במעצר מנהלי, 108 בגילאים 14 עד 16 ושניים מתחת לגיל 14. מתוך 46 הנשים שמוחזקות בבתי הכלא הישראלים שמונה הן קטינות – המספר הגבוה ביותר של קטינות במאסר לפחות מאז אוגוסט 2008 – וארבע מהן בגילאי 14 עד 16. שתיים מהנשים מוחזקות במעצר מנהלי.
נכון לסוף ינואר 2016 החזיקה ישראל 568 עצירים מנהליים, ביניהם ליצן אחד, שני קטינים ושתי נשים. מדובר באנשים שלא יודעים במה הם הואשמו ושלא הוצגו ראיות או הוכחה אשמתם בדבר. אנשים אלו נכלאו לאחר שנציגי מערכת הביטחון הצליחה לשכנע את בית המשפט שיסמוך עליהם שהראיות החסויות שבידיהם מספיקות כדי לכלוא אדם ללא משפט. במדינה שלנו לא מדובר במשימת שכנוע מורכבת במיוחד כשמדובר בפלסטינים.
הליצן מוחמד אבו סח'א (באדיבות קרקס פלסטין)
קרקס במעצר מנהלי. הליצן מוחמד אבו סח'א (באדיבות קרקס פלסטין)
גל אלימות ומעצרים
ארגון "בצלם" פרסם לאחרונה את נתוני שב"ס שהועברו אליו לסיכום שנת 2015. המגמה של סוף השנה, מאז התלקחות העימותים והאלימות, ברורה. בשלושת החודשים האחרונים של 2015, במקביל לעליה ברמת האלימות, חלה עלייה ניכרת במספר האסירים הפלסטינים שישראל מחזיקה. מסוף ספטמבר עד לסוף דצמבר עלה מספרם של האסירים הפלסטינים ב-822 (עלייה של 15.6%). בנוסף, מסוף ספטמבר ועד סוף דצמבר עלה מספר העצירים המנהליים ב-269, עלייה של 85.4% תוך שלושה חודשים.
שנת 2015 הסתיימה כשבכלא הישראלי מוחזקים 6,066 אסירים שהוגדרו על-ידי ישראל כאסירים "ביטחוניים". בין האסירים היו 422 קטינים, ו-44 נשים, ואי אפשר בלי 584 עצורים מנהליים ללא משפט בהם גם שישה קטינים, שלוש נשים, ומספר עיתונאים. כל המספרים הללו אינם כוללים את מאות הפלסטינים המוחזקים בכלא בעילה של "שהייה בלתי חוקית". על פי הנתונים, בכל רגע נתון במהלך שנת 2015 מעל 40 אחוזים מהאסירים שהחוזקו בבתי הכלא של שירות בתי הסוהר היו אסירים פלסטינים. בסוף דצמבר עלה השיעור שלהם אף ל-44 אחוזים.
הפגנת סולידריות בשכם עם שובת הרעב העיתונאי מחמד אלקיק. 31 דצמבר 2015 (אחמד אל-באז/אקטיבסטילס)
הפגנת סולידריות בשכם עם שובת הרעב העיתונאי מחמד אלקיק. 31 דצמבר 2015 (אחמד אל-באז/אקטיבסטילס)
הנוהג של ישראל להחזיק מספרים עצומים של פלסטינים תחת מעצר מנהלי, שהשימוש בו אמור להיעשות במקרים חריגים ונדירים בתחום "הפצצה המתקתקת", גבר במהלך השנה. כאשר בסוף דצמבר 2015 הוחזקו, כאמור, 584 עצירים מנהליים, שהם המספר הגבוה ביותר של עצירים מנהליים מאז ספטמבר 2008 והיוו כמעט עשרה אחוזים מכלל הפלסטינים הכלואים.
שנת 2015 החזירה, לראשונה מאז דצמבר 2011, לשורת העצירים המנהליים גם את הקטינים. באוקטובר 2015 הוחזקו ארבעה קטינים במעצר מנהלי, ובסוף דצמבר צמח מספרם לשישה. כל הקטינים שהוחזקו במעצר מנהלי היו בגילאים שבין 16 ל-18 וצווי המעצר שהוצאו להם היו לתקופה של עד שלושה חודשים, אך במעצר מנהלי כמו מעצר מנהלי ניתן להאריך את תקופת המעצר שלהם שוב ושוב ללא הגבלת זמן. מספר הקטינים שהחזקו במעצר מנהלי בסוף 2015 היה הגבוה ביותר מאז סוף פברואר 2009.
מספר הקטינים הפלסטינים שנמצאו בבתי הכלא הישראלים נכון לסוף דצמבר 2015 היה הגבוה ביותר מאז 2008 ועמד על 422. מתוכם ארבעה היו קטינים מתחת לגיל 14, ועוד 116 בין הגילאים 14 ל-16. מספר הנשים הכלואות כמעט והוכפל בין סוף ספטמבר – אז היו הוחזקו במשמורת השב"ס 23 נשים, לסוף דצמבר – אז הוחזקו 44 נשים, המספר הגבוה ביותר של נשים פלסטיניות כלואות מאז סוף ספטמבר 2009.
מאז כיבוש השטחים בשנת 1967 כלאה מערכת המשפט הצבאית מעל לשמונה מאות אלף פלסטינים, כשאחוז ההרשעה עומד על כ-99. אין כמעט בית פלסטיני שלא יצא ממנו אסיר. מה שאמור להיות מנגנון שפועל למען הצדק, הוא בפועל אחד המנגנונים המרכזיים ביותר לשימור הכיבוש והדיכוי של מיליוני הפלסטינים תחת כיבוש.
מעצר של ילד בירושלים המזרחית. אילוסטרציה. (טס שפלן/אקטיבסטילס)
מעצר של ילד בירושלים המזרחית. אילוסטרציה. (טס שפלן/אקטיבסטילס)


יום שישי, 26 בפברואר 2016

המנהל האזרחי הרס 313 מבנים פלסטינים תוך שישה שבועות

להלן קישור לכתבה המקורית

המנהל האזרחי הרס 313 מבנים פלסטינים תוך שישה שבועות

מאת  | 

בחודש וחצי הראשונים של 2016 נהרסו בגדה המערבית ומזרח ירושלים יותר ממחצית המבנים שנהרסו בשנת 2015 כולה. כ-500 בני אדם איבדו את בתיהם


כותבת אורחת: נטשה רוט

המנהל האזרחי, הזרוע הביצועית של ממשלת ישראל בגדה המערבית, הרס בששת השבועות הראשונים של השנה 313 מבנים פלסטינים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. מדובר ביותר ממחצית ממספר המבנים שנהרסו בכל שנת 2015. מעל לשליש מההריסות בוצעו בשבוע שבין ה-9 ל-15 בפברואר, כך על פי סוכנות האו"ם לתיאום עניינים הומאניטאריים (OCHA).
למעלה מ-500 פלסטינים נעקרו מבתיהם במהלך התקופה שבין ה-1 בינואר 2016 ל-15 בפברואר. רובם המכריע מהגדה המערבית. קצב ההריסות האינטנסיבי מתחילת השנה הוא בניגוד בולט להפוגה היחסית בהריסות בסוף שנת 2015 שבאה לאחר מספר גלים של הריסות מבנים בקיץ האחרון. על פי ארגון "בצלם" מי שנפגעו במיוחד הם הישובים הפלסטינים בדרום הר חברון, בבקעת הירדן ובשטח המוגדר E1 באזור מעלה אדומים.
ילדה יושבת על מה שנותר מהמבנה ששימש אותה כבית ונתרם במימון האיחוד האירופי. הכפר פאסאיל, בקעת הירדן, 10 בפברואר 2016. באותו יום ביצע המנהל האזרחי הריסות בארבעה מוקדים בבקעת הירדן. שבע משפחות איבדו את בתיהן ושישה מבנים לחיות נהרסו. 71 בני אדם נותרו ללא קורת גג לראשם. צינורות שסיפקו מים לכ-300 בני אדם ניזוקו. (אורן זיו/אקטיבסטילס).
ילדה יושבת על מה שנותר מהמבנה ששימש אותה כבית ונתרם במימון האיחוד האירופי. הכפר פאסאיל, בקעת הירדן, 10 בפברואר 2016. באותו יום ביצע המנהל האזרחי הריסות בארבעה מוקדים בבקעת הירדן. שבע משפחות איבדו את בתיהן ושישה מבנים לחיות נהרסו. 71 בני אדם נותרו ללא קורת גג לראשם. צינורות שסיפקו מים לכ-300 בני אדם ניזוקו. (אורן זיו/אקטיבסטילס).
כבר 15 שנים שהצבא מנסה לאלץ את תושביהם של שמונה כפרים פלסטינים הממוקמים בתוך "שטח אש 918", שהוכרז עליו באופן חד צדדי כאזור אימונים, לעזוב את המקום. גל ההריסות האחרון באזור התרחש בתחילת פברואר, אז הרס המנהל האזרחי – הזרוע הביצועית של הממשל הצבאי בגדה המערבית – 22 מבנים בשני כפרים נפרדים.
בקעת הירדן מהווה יעד לסיפוח לטווח ארוך עבור הממשלה. הריסות, תרגילים צבאיים שמשבשים את החיים, שינוי יעוד השרירותי של הקרקעות – כל אלה משמשים כדי לצמצם את התושבים הפלסטינים שמתגוררים באזור למובלעות קטנות יותר ויותר וזאת מתוך מטרה לדחוק אותם מהאיזור. במהלך ינואר והחצי הראשון של פברואר ביצע המנהל האזרחי שורה של הריסות של מבנים באזור זה.
הפלסטינים המתגוררים באזור המוגדר E1, שנמצא סביב ההתנחלות מעלה אדומים, נמצאים תחת איום מתמשך של גירוש בשל התוכנית ליצור רצף טריטוריאלי ישראלי בינה לבין ירושלים. בינואר ספגו שם כמה סבבים של הריסות מבנים. ביום ראשון האחרון הרס המנהל את בית הספר היחיד של קהילת אבו נוואר שבאזור אל-עזריה.
אישה אופה לחם במה שנותר מביתה שנהרס. בקעת הירדן, 11 בפברואר 2016. (אורן זיו/אקטיבסטילס)
אישה אופה לחם במה שנותר מביתה שנהרס. בקעת הירדן, 11 בפברואר 2016. (אורן זיו/אקטיבסטילס)
כשליש מהמבנים שנהרסו מתחילת השנה הם מבנים שנתרמו במימון אירופי, כפי שדיווחה עמירה הס בכתבתה ב"הארץ" בסוף השבוע האחרון. על פי הדיווח של הס המנהל האזרחי נתון ללחץ רב מתוך הקואליציה להאיץ את מספר הריסות הבתים.
על פי דו"ח של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומאניטרים, מאז 1988 הוציאה ישראל מעל ל-14 אלף צווי הריסה נגד מבנים פלסטינים בשטח סי שבשליטתה המלאה. במשך אותה תקופה בוצעו כ-3,000 הריסות מה שמותיר כ-11 אלף צווים שעדיין עומדים נגד כ-13 עד 17 אלף מבנים. הממשלה אמנם טוענת כי פעולות ההריסה מתבצעות בגלל עבירות על חוקי בניה והיעדר אישורים, אולם בין השנים 2010 ל-2014 אושרו רק אחוז וחצי (1.5%) מתוך הבקשות שהגישו פלסטינים לקבלת היתרי בניה.
פנינו למתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) ושאלנו האם ישנה סיבה מיוחדת לעליה הניכרת במספר הריסות הבתים בשטח סי שבשליטה ישראלית החל מתחילת השנה, והאם יש סיבה לעליה במספר ההריסות של מבנים במימון אירופי. בתגובה לפניתנו נמסר ממתפ"ש כי "המנהל האזרחי, מתוקף סמכותו, מבצע צעדי אכיפה נגד בנייה בלתי חוקית, בהתאם לסדרי העדיפות ולשיקולים מבצעיים".





יום שני, 18 בינואר 2016

המנהל האזרחי כפה על עשרות תושבים מקהילת ח'ירבת א-ראס אל-אחמר להתפנות מבתיהם לצורך אימוני הצבא

להלן קישור למאמר המקורי

המנהל האזרחי כפה על עשרות תושבים מקהילת ח'ירבת א-ראס אל-אחמר להתפנות מבתיהם לצורך אימוני הצבא

חיילים שירו בנער בן 16 בגבו הואשמו ב"מעשה פזיזות ורשלנות", המפקדים ששלחו אותם למארב לא יתנו דין וחשבון

להלן קישור למאמר המקורי

חיילים שירו בנער בן 16 בגבו הואשמו ב"מעשה פזיזות ורשלנות", המפקדים ששלחו אותם למארב לא יתנו דין וחשבון

שבוע של התעמרות בבקעת הירדן – המנהל האזרחי ממשיך לפגוע בקהילות בשטח C

להלן קישור למאמר המקורי


שבוע של התעמרות בבקעת הירדן – המנהל האזרחי ממשיך לפגוע בקהילות בשטח C

יום שבת, 16 בינואר 2016

על מעצר של בן 13

להלן קישור למאמר המקורי

“ושם לא היכו אותי”


חיילים מעלימים ילד בן 13 במשך שעות ומכים אותו, בזמן שמשפחתו איננה יודעת דבר על גורלו


ג’, ילד פלסטיני בן 13, מתגורר בכפר אל ג’אנייה. בבוקר קר בתחילת דצמבר 2015, ישנוני ובפיג’מה ונעלי בית, יצא ג מביתו והלך לאסוף חפצים ממקום סמוך לקראת מסיבת אירוסין של קרוב משפחה. קרוב למקום היה עץ חרוב בולט. אל ג’ נלווה א’, ילד בן שש.
כפי שיתאר זאת ג’ לאחר מכן, כשהגיעו לאזור העץ, זינקו עליהם פתאום מספר חיילים והחלו להכות אותם. המהומה משכה את תשומת לבו של מבוגר מהסביבה, שהגיע למקום בצעקות. החיילים שחררו את א’ בן השש, אבל המשיכו להחזיק בג'.
אמו של ג’ נזעקה למקום, וניסתה לשחרר את הילד מלפיתת החיילים; בתגובה, אחד החיילים הצמיד את קנה הרובה שלו לחזה שלה. האם, שסובלת ממחלה, איבדה את הכרתה ובמקום התפתחה מהומה, במהלכה השליכו החיילים רימוני הלם וגז והסתלקו במכונית עם ג'.
בינתיים, בבית, שמע אביו של ג’ על כך שהוא נתפס על ידי הצבא מילדים שהגיעו לדלתו בדמעות. את השעות הקרובות הוא ובני משפחה אחרים יעבירו בנסיונות נואשים לשוחח עם המת”ק הפלסטיני ובנסיון לברר היכן בנם.
ג’ עצמו נלקח תחילה לבסיס צבאי ושם, כפי שתיאר, קשרו החיילים את עיניו בפלנלית, קשרו את ידיו, והיכו אותו בקתות רובים. חיילים דרשו ממנו שוב ושוב להודות שזרק אבנים; הוא הכחיש, והצביע על כך שהוא בפיג’מה ונעלי בית. אחד החיילים איים עליו שאם הוא לא יודה, הוא לא ישוחרר.
הטקטיקה הזו, של לקיחת ילדים ודרישה מהם להפליל את עצמם תוך בידודם ומניעה של גישה להוריהם או למבוגר אחראי אחר, אינה טקטיקה חדשה. בשנת 2011 פרסם בצלם דו”ח בשם “ילד אסור, ילד מותר” שתיעד את התופעה הזו. בדו"ח נכתב שהילדים, מבודדים ולעתים קרובות מעונים  (כן, הכאת חסר ישע עשויה להיחשב במקרים מסוימים לעינוי, ולא רק כשהוא נער גבעות), נדרשים שוב ושוב לעסקה קפקאית: הודה והפלל אחרים ותשוחרר עכשיו – או שתשאר במעצר. מאחר ואין להם אדם מבוגר או עורך דין שייעץ להם, ומאחר וילדים בני 13 הם לרוב לא מלומדים בזכויות אדם, רובם מאמינים לנאמר להם, התוצאה היא שלעתים קרובות הם מפלילים את עצמם בלית ברירה, ולעתים גם אחרים. ומהודאה כמעט ואין מסלול יציאה במה שאנחנו נוהגים לכנות מערכת הצדק. הדו”ח של בצלם מצא שמתוך 835 מקרים של העמדה לדין של קטינים פלסטינים, רק אחד זוכה. יש לציין שבישראל, יש חובת הודעה להורים על מעצר קטין וחובת נוכחות של הורה בחקירה והחוקר צריך להיות חוקר נוער; בגדה המערבית, לעומת זאת, אין זכויות כאלה והחוקר יכול להיות כל חייל.
ולמרות הכל, ג’ סירב להודות במיוחס לו והמשיך לטעון לחפותו. אז הגבירו עליו את הלחץ: לדבריו, הוא הושם בחדר קר והופעל שם מזגן. הוא לא יודע כמה זמן הושאר שם – פלנלית על העיניים תורמת לאובדן תחושת הזמן – אבל הוא קפא מקור. גם זה לא עבד, אז מאוחר יותר הוציאו אותו החיילים מהחדר, אזקו אותו בצורה מכאיבה במיוחד, העמיסו אותו על מכונית ונסעו למחנה צבאי אחר, שם העבירו אותו לידי שוטרים; “ושם לא הכו אותי” מספר ג’ ברווחה.
השעה היתה 20:30, בערך 12 שעות מאז שג’, מבחינתו ומבחינת בני משפחתו, נחטף על ידי חיילי צה”ל שכן לא היה להם מושג איפה הוא והם לא הצליחו לאתר אותו. ג' הועבר לידי המת”ק הפלסטיני ושב הביתה. הוא לא זומן לחקירה נוספת. הוא פשוט יצא מביתו בבוקר בנעלי בית ופיג’מה, פגש חיילי צה”ל, נתפס, הוכה, ושוחרר. אין שום הליך מסודר שאפשר לראות פה. באופן מעורר חשד, ג' שוחרר אחרי 12 שעות בדיוק – משך הזמן המקסימלי שמותר לחיילים להחזיק עציר קטין ללא אישור.
כלומר, יש פה אירוע של העלמת קטין, ללא כל דיווח למשפחתו שצריכה כעת לחפש אותו בפאניקה, שמסתיים בפתאומיות אחרי 12 שעות. מה המטרה שלו? לא ברור. אף אחד לא אמר.
בתחילת חודש ינואר, פנינו בשם אביו של ג' בתלונה לפרקליט לעניינים מבצעיים. אפשר לתאר מראש את המסלול שלה. קודם כל, הפרקליטות תיקח כמה חודשים, אולי אפילו שנה או יותר, לחשוב על זה. האם היתה כאן עבירה? האם אכן יש מקום לפתוח בחקירה? אחרי מי יודע כמה חודשים, כשיהיה ברור לכולם שאין שום סיכוי לנהל פה חקירה, אולי יחליטו לסגור את התיק ואולי ישלחו אותו למצ”ח. זו גם תיקח את הזמן שלה. הזמן יאפשר לחיילים האחראיים להשתחרר ולחמוק מאימת הדין הצבאי. הוא גם יטשטש את הזכרון של כל המעורבים. וואלה, עצרנו איזה ילד בנעלי בית, ישאל החייל? לפני שנתיים, אתה אומר? באמת לא זוכר. והוא באמת לא יזכור. ורגע, הילד בכלל יכול לזהות את אלו שהיכו אותו? הרי היתה לו פלנלית על העיניים, לא?
אז יכול להיות שקרה משהו, תסכם הפרקליטות הצבאית עוד שלוש-ארבע שנים. ויכול להיות שזה לא היה תקין. ואולי זה אפילו מצער. ויתכן שהוא ראוי לגינוי ואולי פעם היה מקום לאיזו פעילות משפטית. אבל אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בנידון עכשיו ובכל מקרה אין לנו מושג מי זה היה.
את כל התירוצים האלה כבר ראינו. באי-פעולה, מערכת החקירה הצבאית אלופה. בהעמדה לדין של עבריינים שפגעו בפלסטינים – אלא אם הם פוגעים ביעילות של הצבא עצמו – היא הרבה פחות מוצלחת.